דקות לאחר מכן, היא ביטלה את ההזמנה, לקחה את הדברים שלה, את העולל הקטן וחזרה הביתה להתאושש מהחוויה. ארבע שנים לאחר מכן נכנסתי להיריון עם אלה, והיה לי זיכרון אחד וברור ממלונית: זה לא שוס, וזה אפילו לא מפנק. ואני, בכלל, יש לי קומבינות בבית חולים שאין לו מלונית, ולא הצטערתי על זה לרגע.
עד שילדתי.
הלידה הייתה מדהימה, היחס היה אנושי ומחבק, ודומה היה שכולם עושים את עבודתם בצורה מקצועית תוך שהם מכילים אותי, היולדת. אלא שאז נכנסתי למחלקת יולדות, וחשכו עיניי. ראשית, במובן הכי מילולי כי המחלקה פשוט מאוד חשוכה. מחלקת היולדות שם נראית כמו יולדת אחרי לידה מאוד קשה וארוכה ובלי אפידורל: היא אפורה, עייפה, ולא זזה לאף מקום. הקירות מתקלפים, חדר האוכל מוציא את התיאבון, המיטות מרעישות והתאורה מזעזעת.
עוד ב-9 חודשים:
>> הביצית שלך שווה 19,000 שקל. תורמת?
>> המוצר שכל הורה טרי חייב להכיר
>> בת 40 ולא עשיתי מי שפיר: מה אכפת לכם?
אחרי הלידה של אוהד, יצא לי לבקר חברות במלונית, ופתאום הכול נראה לי אחרת. זה נראה לי מפנק. מאוד מפנק. והחלטתי שבלידה השלישית והאחרונה שלי, גם לי מגיע. בדיקה קטנה מול ביטוח הבריאות שלי גילתה שלילה במלונית יעלה לי 400 שקל. נרשמתי בו במקום לשני לילות, מסרתי כרטיס אשראי, וביקשתי שיסדרו לי את החדר טוב-טוב לעוד חצי שנה. לא חיכיתי ללידה כמו שציפיתי למלונית. מבחינתי היה זה הוויקנד שלא הספקתי לצאת אליו במהלך ההיריון.
אבל לא עדיף כבר לחזור הביתה?
"אבל למה לך? עם שני ילדים בבית, לא עדיף לך לחזור הביתה?", שאלו אותי כולם וגרמו לי לחשוב כמה מפונקת אני.
"הממ... עם שני ילדים בבית, זה בדיוק מה שאני רוצה. להתפנק", עניתי מבלי לדעת אפילו עד כמה אני הולכת להתפנק.
הלידה של אדווה עברה ביעף ובהצלחה. לאחר מכן, עברתי להתאוששות במחלקה והייתי שם 12 שעות עד למעבר למלונית. בשעות האלה, הכול חזר אליי, על אף שמדובר בבית חולים אחר בו ילדתי את שני הקודמים - המקלחת המזוהמת שאף אחד לא טורח לנקות, השירותים המלוכלכים שתחבושות מדממות מעטרות אותם בחן מאוד לא רב, התאורה המחורבנת, התינוקייה העמוסה, המיטות המרעישות, חוסר הפרטיות, שעות הביקור המרגיזות. 
"תרצי לשתות משהו?", שאלה אותי הבחורה בקבלה. צלעתי לעברה, חצי עקומה, עייפה ומעוכה, ועניתי בחיוך: "בכיף".
היא הגישה לי את המפתחות לחדר, וכיוונה אותי לתינוקייה.
בתינוקייה היו מונחים אחר כבוד שני תינוקות בלבד כשהם לבושים באוברול בצבע סגול פסטל. כן, אפילו הבגדים של התינוקות במלונית נצבעים בצבע. התינוקות היו שקטים ונראה היה שהם מבסוטים מיחס ה-VIP. גם אני. האחיות הקדישו לי את כל תשומת הלב. שאלו אם אני רוצה להניק או להאכיל בתמ"ל (אתן בטוחות? לא 'תניקי, זה חשוב?', לא 'תקומי בלילה, זה חשוב?' – רק בשביל זה שווה לשלם את המחיר), ובירכו אותי לשלום. השארתי את אדווה שם, ונכנסתי לחדר להסתדר.
אלומת האור ומקהלת המלאכים המשיכה לעקוב אחריי והתחלתי לרחף. נכנסתי לחדר הלבן, לבן, לבן. בצד אחד מיטה זוגית מזמינה, מולי חצר (כן, חצר!), מטבחון קטן, טלוויזיה גדולה, שידת החתלה וגולת הכותרת: שירותים משלי. עם מקלחת וראש מקלחת שהייתי מתה שיהיה לי בבית. מראת ענק, כיור ענק, שיש ענק. והכול לבן, נקי ו-ובכן, ענק. נזרקתי על המיטה והבנתי שאלה החיים הטובים.
אז האם מלונית היא מותרות למתפנקות? בעידן של יוקר המחייה, לצערי כן. המחירים בשמיים ולא לכולם יש את האפשרות. וזה עצוב. כי מלונית היא מבחינתי סטנדרנט שצריך להציב גם במחלקות. או לפחות לשאוף להתקרב לשם. יולדת בישראל משלשלת לכל בית חולים כמה אלפי שקלים, והיא ראויה ליחס ולשירות מתאים והולם. האם זה פינוק יתר? בטח שכן, אבל מגיע לנו. אין שום סיבה להתנצל ולהצטדק על זה. הרווחנו את זה. עבדנו, סחבנו, לחצנו, כאבנו ויצרנו חיים, ועל הדרך כאמור הכנסנו לא מעט כסף לבית החולים. המעט שאנחנו יכולות לדרוש זה מיטה נעימה, שירותים נקיים ואוכל טעים. מה, לא?
*אם הטור הזה נשמע כמו פרסומת למלוניות, זה כנראה נכון, אבל לצערי הרב היא לא ממומנת על ידי אף מלונית. חבל, אולי זה היה מצליח להכניס אותי להיריון בפעם הרביעית.