אוהד חולה הוא ילד שבודק דציבלים, גבולות, עצבים. הוא זורק כל מה שיש ברדיוס שלו, ואם אין דבר מעניין, הוא יילך לרדיוס אחר – רק כדי למצוא מה לזרוק. אחרי הכול, יש לו המון זמן לעשות בדיוק את זה כי הוא לא ישן. לעולם. אף פעם. לא בשתיים בצהריים, ובטח שלא בשתיים לפנות בוקר.
"תבואי שוב מחר. תמתיני שעה. ושוב תצאי בלי כלום. ואז תמותי"
"אוהדי, אתה ילד טוב, תפסיק להשתולל כי לא ייצא מספיק דם", אמרה נביאת הזעם זהבה. שעות ספורות לאחר מכן והיא צדקה. הבדיקה יצאה פסולה. "קרישת דם", נכתב בהערות. וכל מה שאני ראיתי זה: "תבואי שוב מחר. ניקח לו שוב דם. הוא שוב יבכה. ושוב התוצאה תהיה פסולה כי לא ייצא מספיק דם. ואז תמותי". תודה רפואה יקרה, תודה וירוס, תודה חורף.
ואלה? בזמן הזה אלה היא נופת צופים, אבל עייפה במיוחד. כל כך עייפה שאתמול היא חזרה מהגן, שמה ראש בחמש אחר הצהריים והתעוררה רק היום בשש וחצי בבוקר. כן, 13.5 שעות לילדה בת 4.5. כאמור - ילד חולה. בית מטורלל.
אך האם אוכל להכיל בסבלנות עוד תינוק עם רצונות, עם דרישות ועם בקשות משל עצמו כשאוהד חולה, ואלה רוצה "זמן קסם" עם אמא? זה בעיניי האתגר והקושי האמיתיים בהורות. כי איך שאני רואה את זה – הורות זה לא רק לתת להם גבינה וירקות לארוחת ערב. זה להיות שם איתם ברגע שהם רוצים לשחק פאזל וכשהם רוצים לעשות שיחת נפש כנה ואמיתית, או שסתם הם רוצים שנהיה רק איתם, בלי לחלוק כל הזמן את הזמן, את המגע, ואת היחס של אבא ואמא.
אני רוצה לישון, אני רוצה דירה גדולה, אני רוצה כסף
והנה עוד משהו שאנשים לא אוהבים לדבר עליו כי זה נשמע מתבכיין, מתפנק, מתברגן, מיותר, אבל הוא שם, כל הזמן: מה עם פינה בבית לכל אחד? כזאת שהוא לא צריך לחלוק אותה בכל רגע נתון עם עוד שני אחים? תקראו לי מפונקת, זה בסדר. אני כזאת. אני גדלתי בחדר משל עצמי, כזה שיכולתי לארח חברות בלי למעוך את אח שלי על הדרך. ואני רוצה שלילדים שלי יהיה מקום שהוא רק שלהם, ואני אשמח מאוד שהוא לא יהיה מטר על מטר. אז כן, ממש בא לי על דירה גדולה יותר. כי אם זמן זה כסף, אז מקום זה נשימה. וזה מצחיק כי יניב ואני עובדים ממש קשה כדי להגשים את זה. סיפור חיינו. אבל איזה יופי שבא לי, הא?
אז בוא נעשה את זה קצר ופשוט וקולע: אני רוצה לישון טוב, אני רוצה דירה גדולה, אני רוצה מישהו שיעשה עבורי את הכביסות, הניקיונות, הבישולים והסידורים בשבילי – ככה שאוכל כל היום לעבוד במה שאני עובדת ולהיות עם הילדים שלי בצורה הכי מהנה שיש. בקיצור, אני רוצה כסף כדי לממן את זה. לא מחפשת להיות עשירה, רק לסגור כמה פינות, להגדיל כמה קירות שיעניקו קצת פרטיות, וזמן קסם עם כולם. מהגדולה ועד הזאטוטה.
השבוע נפלתי קשה. באמת. דעכתי. נבהלתי. פרפרתי. בין נורופן לאקמולי לתרופות הומופאתיות ולרופאים, החסרתי פעימה ממה עתיד לבוא. "אבל ברור לך שכשהיא תיוולד, אף אחד לא יהיה חולה, נכון?" אמרה לי סיוון. והיא צודקת. כמה שהיא צודקת. זה היקום. נשבעת לכם, הוא עובד.
ואז, כמו בפרסומת ההיא שהבחור מתעורר מהפנטזיה ששקע בה למציאות שלו ומגלה שבמקום לחגוג על השטיח האדום במכירת האפליקציה שלו בטריליוני דולרים, הוא בעצם יושב עם החבר'ה במשרד על פיצה קרה – גם אני מתיישרת מחדש. אני מסתכלת ורואה שכולם בסך הכול בריאים מסביבי (מלבד וירוס כזה או אחר), אני יושבת לי על הספה בבית הלא גדול כפי שרציתי שיהיה אבל בבית שהוא שלי, אני עובדת במה שעושה לי טוב, אני נשואה למישהו שעושה לי טוב, כולם מסביבי נושמים, בועטים וחיים – ואני מבינה שיהיה טוב, ושרק ימשיך ככה.
ובכל זאת, אם למישהו יש קומבינה אצל האחות זהבה והוא יכול לארגן לי ספירת דם בלי עוד הפנייה מזורגגת שאאלץ להמתין לה שעות – מוזמן להפנות אותה אליי.
לכל הטורים במדור
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים