עם ילד שלישי, אני מוצאת את עצמי פחות בהיסטריה על כל אלה, וזה לא כי אני מזלזלת בדבר הטהור הזה שיש לי בידיים, זה פשוט כי אני מבינה שלא יקרה אסון גדול אם אדווה שלי תיקח מוצץ שרק עבר ויש קל תחת מי הברז הקרירים והלא רתוחים; או תסתובב בלי גרביים או השד יודע מה.
מצד שני, אני מגלה שדווקא בפעם השלישית – אלו הדברים הגדולים באמת שאני כלל לא מזלזלת בהם. ידע זה כוח. וכשמדובר בתינוקות - ידע הוא בעיקר מודעות וערנות. לא מזמן נתקלתי בפוסט שהעלתה אמא במאמאזון, בו היא כותבת שהייתה בבדיקה בטיפת חלב עם בתה בת החודשיים. אחות טיפת חלב הסבה את תשומת לבה לכך שהתינוקת טרם מחייכת חיוך רצוני ואינה עוקבת במבטה. האם מיהרה לבדוק מול כל האמהות בקבוצה האם עליה להיכנס ללחץ. התגובות לא איחרו לבוא ורובן מיהרו לתמוך בה, תוך זלזול בכל אחיות טיפת החלב באשר הן. הרוב המוחץ דיבר על כך שהאחיות מלחיצות לשווא, שהן עושות תמיד פיל מנמלה ושלמעשה כמעט לכל אחת מהן היה בייבי שחייך רק בגיל ארבעה חודשים-בואכה חצי שנה.
לירות חצי פחד היישר מתוך טבלת האחוזונים
פייר? כל התגובות האלה נשמעו לי כל כך מוכרות. כי גם אני שחררתי אותן לכל עבר עם אלה הבכורה שלי. שלושה חודשים בתוך האמהות הטרייה שלי וחשבתי שאני יודעת כבר הכול ואין אחות שתלמד אותי טוב יותר על בתי. האמנתי שאחיות טיפת חלב באו לעולם כדי לשקול את התינוק ומיד לאחר מכן לירות בנו חצי פחד היישר מטבלת האחוזונים. כל מה שהן עושות זה להלחיץ. לבקר. לשפוט. לדרוש שנניק, שנחסן בזמן ותמיד, שנוודא למה לעזאזל התינוקת באחוזון כה נמוך ואיך זה שהיא כל היום בתוך מנשא. והרופאים? נו, מה הם יודעים? אלה רק מביאים נורופן כשצריך ולא מתייחסים לדברים החשובים באמת.
אבל התפיסה הזאת שלי כאמא השתנתה מאז שגילו אוטיזם לבן של חברה, ככה ביום בהיר, והיא התחזקה בבדיקה ההתפתחותית שעשיתי עם אוהד כשהיה בן שנה. הייתה זו בדיקת התפתחות שגרתית שכל פעוט בן שנה צריך לעבור. בחדר ישבה לה רופאה מבוגרת ולצדה בחור צעיר. מתלמד. זו הציגה את עצמה בפניי ואת הרזומה העשיר שלה ברפואה, והסבירה שלצדה רופא מתמחה. וכך במשך חצי שעה, היא בחנה, בדקה, שאלה והנהנה לעבר אוהדי שלי. אחרי כל מעשה, היא גם הסבירה לזה שלצדה מה משמעות הבדיקה. וכך, לראשונה בחיי כאמא, הבנתי כמה מעט ידעתי. כמה רבים הם הדברים שלקחתי כמובן מאליו. גיליתי לכמה דברים עלינו לשים לב ולא לפטור אותם תחת הקטגוריה הכה פופולארית: "אחות טיפת חלב מלחיצה". הבנתי כמה חשוב שילד יצור קשר עין; הבנתי כמה חשוב שילד ינוע כשהוא שומע קולות רקע; כמה חשוב שיצביע, כמה חשוב שיניד ראש מצד לצד כשהוא לא רוצה משהו; שיזעף; שיניח ראש על כתף כשהוא לא מרוצה או מתבייש; שירכיב מגדל קוביות; חשוב. חשוב מאוד.
יש כל כך הרבה דברים בהתפתחות ובגידול תינוק שהורים טריים לא מודעים אליהם. ולעתים נדמה שרק מנסים להלחיץ אותנו. לפעמים זה נכון. אבל לפעמים, ממש לא. וכשאחות מבקשת לעקוב אחרי חיוך של תינוקת בת חודשיים זה לא אומר שצריך להסיק מסקנות הרות גורל ולקבוע תור במיידי לנוירולוג, אבל היום אני יודעת לומר, שגם לא מומלץ למהר ולבטל אותה כי היא סתם מלחיצה.
הסבתות לחוצות, ויש להן כנראה סיבה טובה
אני מביטה היום על אדווה באינספור עיניים. אם את אוהד השכבתי על הבטן ללא כל פיקוח, יום או לילה - אחרי הכול, התינוק ישן הרבה יותר טוב ככה - עם אדווה, אני מפקחת, בודקת ולא מרפה. כן, היא ישנה על הבטן, אבל תמיד תחת בקרה. בודקת שהיא נושמת. שמה יד על הגב כדי לוודא שוב ושוב שאני מרגישה אותה. אני כמובן נושאת אותה במנשא, אבל מוודאת בכל פעם שהיא נעה ונושמת בתנוחת הערסול האהובה עליה. אני מניחה חיתול על פניה כדי להקל עליה בהירדמות העצמית, אבל דואגת להסיר אותו כשהיא נכנסת לשינה כדי שחלילה לא תקפיץ אותו על פניה ותיחנק, לא עלינו. אני לא מאכילה אותה בשכיבה (דבר שעשיתי עם אוהדי, כי אני יודעת טוב יותר היום), ועוד אי אלו קטנות-גדולות. כל הדברים האלה שחשבתי שאני יודעת הכי טוב כאמא בפעם הראשונה, מתגלים לי כעת כאקוטיים בפעם השלישית.
ולמה? תחשבו רגע על הסבתות. כמה הן לחוצות מכל פיפס קטן. מכל מעידה, מכל נפילה פוטנציאלית, מכל רגע שמשאירים תינוק לבד באמבטיה ולו לרגע. כן, הן לחוצות אבל כנראה שיש לזה סיבה. אפשר לקרוא לזה החיים. הסיפורים שאת שומעת מסביבך, הכתבות שאת קוראת, הטרגדיות שאת נחשפת אליהן. אז איך מגדלים ילד בצמר גפן מבלי שייצא חשדן לעולם? קטונתי. כנראה שכל הורה בוחר את הקטנות-גדולות שלו.
במקרה שלי, אדווה שותה מבקבוק שלא עבר סטריליזציה על בסיס יומי והמוצץ שלה לעתים נלקח בהשאלה על ידי אחיה הגדול, אני לא מורחת קרם החתלה בכל החתלה, לא תמיד זוכרת לקחת לה שמיכה לקניון ולא מחליפה סדין על כל פליטה של חלב. אה, ואני לא מניקה. אבל בדברים הגדולים עבורי – היא במעקב סטרילי ומוקפד במיוחד. אולי השלישית שלי מגדלת את עצמה במובן מסוים, אבל במובן אחר אני מגדלת אותה בכפפות של משי שמגיעות עם הרבה יותר ידע מאשר שגידלתי את אחיה. אז יאללה, אדוושוש - תחייכי. בשבילי (וגם קצת בשביל האחות סוזי).