"רוב הסיכויים שלא תוכלי להיכנס להריון באופן טבעי". הייתי אז בת 23 כששמעתי את המשפט הזה בפעם הראשונה נאמר על ידי שתי רופאות בכירות במהלכו של ביקור שגרתי במרפאת הגסטרו. הוא הגיע אחרי 13 שנים של התמודדות עם מחלת קוליטיס פעילה (מחלת מעי דלקתית כרונית) ואינספור ניתוחים בטניים. באותם הרגעים דמעות הציפו את גרוני. נחנקתי.
באותו היום, בן זוגי בחצי שנה האחרונה חיכה לי בבית אליו עברנו יחד לראשונה מעט זמן קודם לכן. הוא ידע כמובן על ההתמודדות היום יומית שלי עם המחלה הכרונית, אבל הנושא הזה של 'להפוך להיות הורים', הוא נושא שלא דנו בו לעומק. נכנסתי לבית כשאני יודעת שאני עומדת להטיל 'פצצה'. והוא בתגובה? הישיר לי מבט, הרים את המבט שלי מהרצפה, ואמר לי 'אנחנו נהיה הורים'. באותו הרגע הוא קיבל ממני את התואר 'הבחור האופטימי שלי!'.
למען האמת, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהטלתי על הבחור האופטימי שלי 'פצצה'. זה קרה זמן קצר אחרי שהכרנו. זוכרים את תקופת הפרפרים בתחילת הקשר? אז אני נכנסת לתקופה הזו עם 'מטען קטן'. יותר מדויק יהיה לקרוא לזה 'שקית'. השם הרפואי של זה הוא 'סטומה' (שקית לניקוז הפרשות צואתיות מדופן הבטן). אני קוראת לזה בפשטות- 'שקית קקי'. השקית הזו היא הפתרון האחרון שהרפואה יכלה להציע למחלת הקוליטיס הפעילה שלי, כאשר שום תרופה אחרת לא הצליחה להעניק לי הפוגה.
את השקית הזו '"קיבלתי'" בלב כבד וברגשות מעורבים, כשהייתי בת 20. הייתי אז בחורה צעירה בתחילת החיים. מצד אחד, המצב הבריאותי שלי התדרדר מאוד ולא הצלחתי לנהל שגרת חיים תקינה. מהצד השני, לא הבנתי איך אני אמורה לחיות, לנהל זוגיות, קריירה וחיי משפחה כשלבטן שלי צמודה שקית? כשהשקית גרמה להקלה עצומה מבחינה בריאותית, אז באותם הרגעים, המשימה הראשונה שלי הייתה לשקם את הביטחון העצמי שלי שהיה מונח על הרצפה, בשקית אריזה. העבודה הייתה קשה. תחושות של הסתרה ובושה כלפי האנשים הקרובים ביותר ליוו אותי בצורה יום יומית.
ואם נחזור לאותו הרגע שבו זכיתי להיות מופתעת בפעם הראשונה על ידי "'הבחור האופטימי", זה היה כשחשפתי בפניו את השקית שלי, בתחילת הקשר. חששתי מאוד מהתגובה שלו, אבל החלטתי שאני לא יכולה להתחיל את מערכת היחסים הזו בתחושת הסתרה. חשפתי בפניו את מה שהרגיש לי אז 'הסוד של חיי'. ואיך הוא הגיב? באדישות נפלאה. בדיעבד הוא הסביר לי שהוא ראה בי הרבה מעבר. לי לקח קצת זמן לראות את זה בעצמי. אבל לבסוף זה קרה. אחרי שנים של טיפולים פסיכולוגיים ועבודה עצמית, הבנתי שיש בי יותר מ'שקית'. ואיך שהסביבה תראה ותקבל אותי, תלויה אך ורק בי.
"הבנתי שהבית שלי לא יהיה בית של בושה והסתרה"
כעבור שלוש שנים מאז הכרנו, ואחרי שהבחור האופטימי שלי ואני התחתנו, רצינו להיות הורים. זוכרים את אותה שיחה שבה נאמר לי שלא אוכל להרות באופן טבעי? איך אפשר לשכוח?! השיחה הזו ליוותה אותי במשך אותם שנים וריחפה כמו עננה מעל לראשי. בכל תקופת הזמן הזו הכנתי את עצמי נפשית לכך שיש סיכויים גבוהים מאוד שלא אוכל להיכנס להריון. אופציות כמו פונדקאות ואימוץ היו נראות לי הרבה יותר שפויות מאשר שהגוף שלי יצליח לשאת הריון. המחשבות האלה הגיעו עם רזומה מפואר של כישלונות גופניים, שורה ארוכה של אשפוזים, והתמודדויות לא פשוטות. 'אני בהריון? זה פשוט לא יכול להיות!' כך חשבתי אז.
למרות הכל, התחלנו לנסות להיכנס להריון כאשר תשובות שליליות החלו להתקבל בזו אחר זו. למרות שצפיתי את זה, התחושה הייתה קשה. בנקודה מסוימת הבנו שאנחנו זקוקים לעזרת הרפואה. כאשר לצידי בן זוגי האופטימי חסר התקנה ובתקופה של רימיסה מלאה, הסכמתי לנסות טיפולי פוריות. באותו השלב כבר נדבקתי באופטימיות שלו וכך התחלנו את הטיפול הראשון. לשמחתנו זה גם היה הטיפול האחרון.
למרות רזומה של 18 שנות מחלת קוליטיס עם סיבוכים, למרות אינספור ניתוחים, תרופות ולמרות (ואולי בזכות) שקית אחת, לשמחתנו, הגוף שלי החליט להפתיע אותנו. בשעה טובה, הצלחתי להיכנס להריון. לשמחתי והפתעתי העוד יותר רבה, תשעה חודשים של הריון עברו בשלום. וכך אחרי "חורף" קשה של הרבה תשובות שליליות והמתנה, הגיע ה"אביב" לעולם. וכך גם קראנו לבן הבכור שלנו- אביב. אביב הוא נס גדול, אבל לא רק. הוא גם תוצאה של אופטימיות, נחישות, תמיכה ואמונה עצמית.
כשאביב נולד, הבנתי שהבית שאני והבחור האופטימי שלי יוצרים, לא יהיה בית של בושה והסתרה. אלא בית שמקבל כל אחד איך שהוא, עם או בלי שקית. בית שבו מדברים על דברים, גם על המחלה הכרונית שאמא מתמודדת איתה. בשלב הזה החלטתי 'לצאת מארון השקיות' ושיתפתי בפוסט חושפני בבלוג הפייסבוק שלי (לא עו"ד אמא, שם אני כותבת על האמהות שלי ובין היתר גם על ההתמודדות כאמא עם מחלת הקוליטיס) על החיים עם שקית. רציתי לשמש דוגמא לבן שלי, לאהבה עצמית ודימוי גופני. רציתי שהוא יגדל ויסתכל במראה ויאהב את מה שהוא רואה בדיוק כמו שאני מרגישה כלפי עצמי.
היום אביב כבר כמעט בן שנתיים, אני בהריון שני, ובכל פעם שהוא ניגש למגירה, שולף את הציוד של השקיות של הוליסטר ומביא לי אותו כשאני צריכה, הלב שלי מתרחב עוד קצת ומתמלא בגאווה.