אני יושבת מול הפקידה, ומתבקשת למלא ערימה של פרטים.

"בעיות גנטיות" – השאלון תוקף אותי.
"אין", אני עונה.

"תוצאות בדיקות שקיפות עורפית?" הוא מתעקש.
"1:20.000"

"תוצאות חלבון עוברי?" הוא כאילו מתגרה בי.
 "1:9876", אני כותבת ביד רועדת.

"גיל?"
"32"

אני עוצרת לרגע ותוהה על מה לעזאזל חשבתי שהחלטתי לעשות בדיקת מי שפיר. אני מסתכלת על התשובות שלי, ורוצה להחטיף לעצמי שתי סטירות לחי מצלצלות שיעירו אותי.

לילי ואלה שרצקי ליד הבריכה (צילום: תומר ושחר צלמים)
עם אלה לא הייתה ברירה. עכשיו כן, אז למה? שאלה טובה|צילום: תומר ושחר צלמים

מי שפיר? רק אם התוצאות לא ייהיו תקינות

ואם כל אלה לא מספיקים, גם נפרדתי בהסכמה מלאה מ-3,600 שקלים. ככה באיזה נונשלנט של מלייאנית, כאילו קניתי חלב, כאילו אין מחאה חברתית בעולם, כאילו נולדתי עם כפית של זהב בפה.

לפני שנתיים, בהריון הראשון עם אלה, לא הייתה בכלל דילמה. היה לי ברור שאין שום סיכוי שאני מתעסקת עם הבדיקה הזאת. "אלא אם כן התוצאות לא היו תקינות", טרחתי לומר לכל מי שרק שאל. וזה בדיוק מה שקרה.

יומיים לפני תום שבוע 19, קיבלתי תוצאות גבוליות ומפחידות של התבחין המרובע של חלבון עוברי. בתחושת אין ברירה ואין מנוס, הוחלט לעשות את הבדיקה שכל כך נמנעתי ממנה. היה לי יום בלבד להיערך לרעיון, וטוב שכך. בסופו של דבר, היא עברה בקלות, ללא כאבים, לחצים או מתחים.

היי, יומיים אחרי כבר פיזזתי בהופעה של דפש מוד. כי ככה זה שאת ירוקה, בורה ומעריצה של דייב גאהן מילדות.

הפעם זה היה קשה הרבה יותר. ההחלטה האם לעשות בדיקה כה חודרנית שפולשת להיכל הקדוש והכה הסטרילי של העובר תוך סיכון ידוע מראש של כל ההריון הזה הייתה מורכבת במיוחד. כי הבדיקות היו מצוינות. כי הגיל לא מחייב. והכיס בקושי מאפשר.

שאסמוך על האינטואיציה שלי? כנראה שלא

וזה עוד אחרי שלפני חודשיים בלבד, צעירה שעברה בדיקת מי שפיר הייתה בסכנת מוות והפילה את העובר. וזה אחרי שחברה ממקור ראשון הפילה את העובר בעקבות זיהום שנוצר עקב הבדיקה, רק כדי לגלות שבועיים אחרי שהעובר היה בריא לחלוטין.

היו רגעים שחשבתי שלא צריך. שמוטב שאלך על האינטואיציה הנשית שלי והסטטיסטיקה המצויינת שלי.

אז למה החלטתי להכניס ראש בריא למחט דקיקה? כי אז גם הגיע הסיפור הזה על החברה ההיא שהתעקשה לבצע את הבדיקה על אף הסטטיסטיקה המשובחת, ולבסוף התגלה שהעובר לוקה בתסמונת דאון.

תוסיפו לזה את העובדה שהאינטואיציה שלי אף פעם לא הוכיחה את עצמה, ושאני אדם שצריך ודאות בחיים, והנה לכם התוצאה. אני מפחדת פחד מוות מהבדיקה הארורה, אבל מפחדת עוד יותר לסחוב את ההריון הזה עם סטטיסטיקה. טובה ככל שתהיה.

מרגיש כמו רולטה רוסית

אז שבוע שעבר עשיתי את הבדיקה. מדובר בעשר דקות תמימות במשרדו של פרופסור מלבין שיער ונאה בהחלט שעושה הרבה מאוד כסף למחייתו.

עיקר הזמן "מתבזבז" על חיטוי איזור הבטן, לאחר מכן הוא עורך אולטרא סאונד, מגלה את מיקום העובר ומחדיר מחט כמה שיותר רחוק ממנו. אחר כך נשאב חומר ממי השפיר לכמה קפסולות, מדביקים עלייך מדבקה ויאללה הביתה. כמה פשוט, ככה מעורר אימה.

אחרי הכל, להביט במסך פלזמה שמציג לי עובר קטן כשלצדו מחט שיכולה לנקב לו את המוח (סליחה על התיאור הציורי) מרגיש כמו רולטה רוסית שאף אישה בעלת דעת לא תרצה, ותראו זה פלא – עשיתי את זה.

בסופו של דבר צלחתי את 72 השעות המכריעות שלאחר מכן בעזרת הרבה נשימות ארוכות, מחשבות חיוביות וסרטים בהזמנה. כעת נותר להמתין שבועיים לתוצאות החשובות. תחזיקו לי אצבעות.

לטור הקודם של לילי: בן? מה עושים עם בן