התמונות של ליאל דניר, שהציגה גוף מושלם שבועיים אחרי לידה, מצטרפות לשלל תיעודים של סלבס שההיריון לא הותיר זכר בגופן המרהיב. אז נכון, אפשר להתווכח עד מחר על הלגיטימיות של פרסום תמונות כאלו – או שאפשר פשוט להציג גם את הצד השני של המטבע.
ג'ן מקלילן, אימא עגלגלה ומאושרת, הקימה את plussizebirth.com - בלוג שמוקדש כולו לצילומים וסיפורים על אמהות שלא מתיישרות לפי הסטנדרט החברתי ודרישות הקהל. בטור אישי שכתבה לאתר themotherish היא מספרת איך זה להיות הריונית ואימא שמנמנה – בעולם שבו רופאים מזהירים שוב ושוב מפני הסכנות הטמונות בעודף משקל בהיריון.
"מאז שאני זוכרת את עצמי, אימא שלי אמרה שאני ואחיותיי בנות מזל – נחסכו מאיתנו המאבקים שהיו לה כל חייה עם המשקל שלה. אבל בגיל ההתבגרות הכל השתנה: עליתי במשקל, והאמנתי שהמזל שהיה לי נגמר", מודה מקלילן.
"ההורים שלי עשו הכל כדי שלא אפתח חוסר ביטחון בעצמי ובמראה שלי, אבל נערה מתבגרת עם עודף משקל - במיוחד בדרום קליפורניה, שם גדלתי – לא יכולה שלא לפתח תסביכים. אני בטוחה שילדים מרושעים יש בכל מקום, אבל ההצקות שספגתי היו באמת קשות ומתישות. במשך שנים ארוכות התביישתי בגוף שלי – והייתי בטוחה שיש לי את כל הסיבות להרגיש כך.
"במשך שנים ארוכות שום דבר לא השתנה. לקח לי הרבה זמן להבין שזו לא הסביבה – אני הייתי השופטת הכי מחמירה של עצמי. אני זוכרת יום אחד, כשהייתי באחת ממאות הדיאטות שניסיתי, אבל לא התאפקתי ועצרתי לקחת טייק-אווי מ'מקדונלד'ס' בדרך הביתה. התביישתי בעצמי, והעונש היצירתי שמצאתי היה להתפשט ולאכול את ההמבורגר מול המראה כדי להתייסר עוד יותר.
העניינים השתפרו במקצת, היא מספרת, כשפגשה את הגבר שהפך לימים לבעלה - אך גם אז היא לא הצליחה לשחרר מדימוי הגוף הבעייתי שלה. "כשהתחלתי לתכנן את החתונה, תליתי מעל השולחן שלי שלט: 'נא לא להאכיל את הכלה'. בזמנו, זה היה נראה לי מצחיק. היום, אני מבינה כמה חוסר כבוד כלפי עצמי היה שם", היא כותבת. "אחרי שהתחתנו, הרגשתי שאני מוכנה להיות אימא – אבל הרגשתי גם לחץ עצום מהסביבה לרדת במשקל לפני שאני נכנסת להיריון".
"תהיה לך סוכרת ותלדי בקיסרי"
חודשיים אחרי יום הולדתה השלושים, ג'ן גילתה שהיא בהיריון. אבל כשהחלה לקרוא על הנושא ברשת גילתה - לצד דיווחים חמודים כמו גודל העובר שלה בהשוואה לפירות שונים – גם אזהרות והפחדות הקשורות בעודף המשקל שלה.
"קראתי שתהיה לי סוכרת, ושככל הנראה אלד בניתוח קיסרי", היא משחזרת. "האינטרנט היה אכזרי יותר מכל הילדים שהציקו לי בבית הספר, וקבע נחרצות שנשים הרות מסכנות את עצמן ואת התינוקות שלהן.
"אבל במקום לשקוע בתיעוב וברגשות אשם, החלטתי לא לתת למסרים השליליים האלו לחלחל. הבטחתי לעצמי לא להיכנס לסטטיסטיקות המרושעות האלו, אכלתי בריא, התעמלתי ושמרתי על עצמי. נכון, לא הפכתי לדוגמנית, אבל הרגשתי שלצד ההתאהבות בתינוק שלי – אני מתאהבת גם בעצמי ובגוף שלי, לומדת לכבד אותו ומרגישה הרבה יותר נוח בתוכו.
"בלידה שלי, שהתחילה בירידת מים קצת מוקדם מהצפוי, הייתי מאוד מבולבלת. בהתחלה, הרגשתי שהגוף והמוח שלי נאבקים, אבל בשלב מסוים החלטתי שהגיע הזמן לשחרר את הפחדים – וידעתי בדיוק מה לעשות. לחצתי ולחצתי, והבן שלי נולד כשאני על ברכיי, ישר לידיו של בעלי. התאהבתי בו מיד - ומלבד זה הייתי כל כך גאה בגוף שלי, שידע בדיוק מה לעשות והביא לי את המתנה האדירה הזו. איך אני יכולה להתבייש בגוף שעשה דבר נפלא כל כך? קשה לי להאמין שלקח לי יותר משלושים שנה להגיע למסקנה הזו. הגוף שלי מדהים, ואני לא מביטה אחורה יותר".
