תוסיפו על זה את המשפטים הסותרים שאנשים אומרים – "זה הדבר הכי מדהים וקשה שיש", "את תרצי למות אבל תתאהבי בחיים". מה זה? מה קרה לשקר בוטה וטוב כמו "ילדים זה שמחה"? אין ספק שיש פתרון אחד לבעיה. חו"ל. לפני שהכל קורס.
"אתה והילד חונקים אותי", הודעתי לעומר.
"איזה ילד?", הוא הסתכל מסביב.
"הבן שלך! בחודש תשיעי יטילו עליי צו עיכוב יציאה מהארץ ואתקע כאן לנצח".
"לא נראה לי שמוציאים צו מיוחד לכל אישה בהריון ויש עוד זמן עד ש..." הוא גמגם.
"קח אותי לחוץ לארץ!", צווחתי.
וכך התקבלה החלטה משותפת שלי לטוס. היעד הנבחר – פירנצה, איטליה. מקום שכל מה שיש לעשות בו זה לשתות אלכוהול ולאכול בשר אדום, דברים שפחות מומלצים בהיריון, אחרי הרואין.
"טעים?", שאלתי את עומר.
"נחמד" הוא ניסה להסתיר את ההתלהבות. "איך התרד שהזמנת?", התעניין.
"יופי של תרד, ספר לי עוד קצת על הטעם של הסטייק".
האיטלקים אוהבים סקס, ולכן הם אוהבים נשים בהיריון כי זו אינדקצייה שעשית סקס בשנה האחרונה, אלא אם כן את מריה הקדושה ואז את סתם שקרנית. "במבינו? במבינה?" הם שואלים אותי. "במבינו" אני עונה. "אוווו" הם נרעשים ונמרחים לי על הבטן. מה ההתלהבות? יש בדיוק 2 אופציות, זה לא שאני בהיריון עם חתול.
יש קטע בהריון שאת הולכת בקצב הרגיל שלך ולא מבינה למה כולם ממש ממהרים. זה מוזר כי הגוף פחות או יותר אותו דבר, אבל יש בבטן כדור באולינג, עוגן, ליהיא גרינר שלופתים אותך מטה ומאטים את כולך. "על כל מאה מטר אני מפסיד עלייך דקה" עומר מחשב. "אבל איזו דקה..." אני מנסה. הוא לא משועשע והולך בזיגזגים כדי להישאר בקצב. "מה שמוזר", הוא מוסיף "זה שכשאת רואה סייל את חוזרת לקצב הרגיל שלך". פחחח, הוא לא יודע שאז אני רצה.
לרוב המסעדות בפירנצה קוראים מריו, מריון או בוקה מריו וזה יעיל כי גם ככה האיטלקים שתויים מדי כדי לזכור שמות.
"מצוין, הלכתי הפעם על מאודה. תגיד, ייגמרו לנו החיים?".
"הם ישתנו, זה בטוח", הוא עונה.
"ברור שישתנו" אני אומרת פתאום. "זה יהיה טוב ורע, חמוץ ומתוק, נהיה מאושרים אבל גמורים. אוף אני מתה מפחד ולא יכולה לחכות".