שבוע 39, השעה לפנות בוקר, אני במוד לחימה אחרי שכל הלילה כיבסתי בגדי תינוקות ופיזמתי את גבעת התחמושת. הלידה מתקרבת ואני לא מספיקה כלום. אבל ברור שלא אלד לפני שבוע 42, אני הרי מאחרת לכל מקום והילד בצלמי הוא. ואז כשאני מתכופפת לערימת הכביסה העשרים זה קורה. שחרור ניצרה, כמו של מוקש רק עם תוצאה יותר גרועה
"שש, שש ושלושים, ירידת המים, הלכו התחתונים. שיט תכף יגיעו הצירים, איפה התחבושת?"
"זה קורה" אני מעירה את עומר
"זה הסביח של אתמול" הוא רוטן
"קום, חבל שיקרה משהו נורא ואהיה אם חד הורית"
כשאמרו שזה כואב זלזלתי, יש לי כח סבל חשבתי, עובדה, רותי המורטת תמיד מחמיאה לי. טיפשה, הייתי טיפשה. אנחנו דוהרים לבית החולים, "סע באדום" אני נאנקת.
"אין פה רמזור" עומר עונה. תמיד היה חוצפן, ועכשיו בשעת המצוקה הכי גדולה שלי מסתבר שאין על מי לסמוך. אני לבד בעולם. אגדל את הילד לבד. אכבס בגדים בנהר, אשכב עם הטוחן בשביל שק קמח.
"הגענו!" מודיע עומר. הוא דווקא בסדר הבחור. אנחנו נכנסים למיון, שתי אחיות מחברות אותי למוניטור, כי לשכב על מיטה בלי לזוז - זה מה שהכי עוזר כשעושים לך פוגו בבטן. בכל ציר אני זועקת יותר.
"למה אתן לא עושות כלום?"
"זו רק אני פה" אומרות האחיות
"תעזרו לי!!!"
"אני אחת!" גוערת בי האחות. "את חייבת להירגע, איך תהיי אמא עם כאלה צעקות?"
"איך תהיי אחות בלי אף?" אני לוחשת, "ותרגיעי גם את חברה שלך"
בשלב הזה נודע לי שאני בפתיחה 1.5 ואצטרך לחכות עד ש"תתפתח לידה", שפת בית החולים ל"הנמקי ביסורים בלי לתפוס חדר". את מה שקרה בשעות הקרובות אני זוכרת רק במעומעם, אבל מעדויות שאספה המשטרה עולה שתלשתי את המוניטור ולקחתי את הטוסיק הלבנבן שלי שביצבץ מכותונת בית החולים למסדרון תוך געיות "תוציאו את זה! אני רוצה הפלה! ועדה רפואית!" קבוצת הריוניות שבדיוק השתתפה בסיור זכתה לראות אותי מרימה את הכותונת תוך השמעת אזהרות קולניות כנגד קיום יחסי מין לא בטוחים. בשלב הזה הסכימו האנשים הנחמדים מבית החולים להזריק לי אפידורל והעבירו אותי לחדר הלידה. מאותו רגע הכל היה מושלם - תוך שעה הייתה בפתיחה 6 ותוך שעתיים 9. פחד המוות התחלף באופוריה והגוף שיחרר. אני מעריצה את כל מי שיולדת טבעי. באמת. מצד שני הערצתי פעם גם את הזמר אדם.
אפידורל זה החיים. וגם דולה. דולה היא הביץ' שלך בחדר לידה רק שבניגוד לבעלך היא גם יעילה. בזמן שהאפידורל התחיל לתפוס הדולה תפסה לי את הרגליים ועשתה עיסויים מרגיעים שקידמו את הלידה. היה כל כך נחמד שדמיינתי שאני בספא, עד שהמיילדת הקרצייה התערבה עם ה"תלחצי". וזו הבעיה היחידה באפידורל. פלג הגוף התחתון כבר לא ברשותך ובמקום ללחוץ גילמתי מישהי שלוחצת.
"את עושה רק עם הפנים" אומרת המיילדת, תלחצי עם הגוף
"אאאאאא" אני מנסה
"שוב, רק עם הפנים" אומרת המיילדת
"את רוצה הבעה אחרת?" אני גונחת, "יש לי גם מופתעת או שבורת לב, עשיתי קורס משחק"
אחרי כמה ניסיונות אני מוצאת את הלחיצות שלי. לחדר הלידה נכנסנו ב – 11 בבוקר וב 15:00 זה קורה.
"את רוצה להרגיש את הראש?" שואלת המיילדת
"לאאאא" אני מדחיקה "זה עכשיו? אני ממש יולדת?"
"עכשיו עכשיו" היא אומרת
"אמא" אני ממלמלת ומבינה שתכף זו אני
ואז זה מתרחש. אחרי שעות של התקדמות איטית רגע הבקיעה מהיר ועוצמתי, התינוק ממש נורה החוצה. האוויר בחדר קופא. אני מביטה בילד הצורח והמחשבה האימהית הראשונה שלי היא "מתי לעזאזל שכבתי עם חייזר?!" אני מסתכלת על הולד. הוא מסתכל עליי. שנינו בשוק. זה כל כך מוזר שהרגע יצא לי בנאדם מהגוף. מה אני בבושקה? אני מסתכלת על עומר. סנטרו רועד והוא פולט יבבה. "תירגע הוא שלך", אני אומרת ומתחילה לייבב בעצמי.