אישה מבולבלת (צילום: realsimple.com, Getty images)
יכול להיות שמזגתי עכשיו למאפרה דיאט קולה?|צילום: realsimple.com, Getty images
כבר חצי שנה אני טיפשה. ולא סתם, טיפשה גמורה. המוח שהיה לי בעבר, שיש שיטענו שהפגין ניצוצות אינטליגנציה - התאייד כלא היה, ואת מקומו תפסו ענני צמר גפן אווריריים. במילים אחרות, נסתמה לי אונה. הפכתי לאחת מהדמויות הסהרוריות האלה, מסרטים על בתי משוגעים בשנות החמישים, שיושבות ליד החלון בכתונת לילה מוכתמת ובוהות בציפורים מכונפות על הדשא. באמת, רוב הזמן אני בעיקר בוהה. מדי פעם, רק מדי פעם, מתלקחת בתוכי מחשבה מבריקה: "קלמנטינה", אני מבינה פתאום, "חייבת קלמנטינה".

זו חוויה מאוד משונה, להיטפש כך פתאום, באמצע החיים. אני צועדת נמרצות לחדר העבודה כדי לחפש משהו, ובדרך שוכחת מה חיפשתי. כמעט מתדלקת את האוטו בסולר, במקום בדלק רגיל. מנסה לפתוח את הדלת של הבית הקודם שלי עם המפתח של הבית החדש, ומתרגזת כשזה לא הולך. מוזגת דיאט קולה למאפרה. מורחת על הפנים שמפו במקום קרם. נחבטת. נופלת. שוברת. נכווית. ואז תופסת, ומבינה, ומגחכת. את פשוט טיפשה עכשיו, אני נזכרת, תקבלי את זה, וזהו.

הבעיה היא, שאחת לכמה זמן, מתפרסם מחקר חדש. הו, כמה שאני אוהבת מחקרים חדשים. הם תמיד נערכים על ידי מדענים עלומי שם באוניברסיטאות נידחות בדנמרק, ובדרך כלל עוסקים בנושאים מרתקים כמו "האם דלעת ערמונים מסרטנת?" ו"האם תולעי משי סובלות מפיגמנטציה?"

"בהיריון נשים אמורות להיות הכי דרוכות וחדות שיש". וואללה, גבר?

כשהם עוסקים בהיריון, מתגלה שרוב המחקרים הללו, אם לא כולם, נערכו על ידי גברים, כמובן, ותמיד התוצאות מתבססות על ניסיונות שבוצעו בחולדות. שהרי חולדות, כידוע, זהות לחלוטין לבני אדם ובמיוחד לנשים בהיריון, ולפיכך אפשר להסיק המון מהדרך שבה הן מכרסמות דוחן בזמן הלאנץ'.

לפי המחקר המטופש האחרון שהתפרסם בנושא, טפשת הריון היא בכלל מיתוס והמוח הנשי דווקא מתחדד ומתחזק בתקופה הזו. כך לפחות טוען מדען המוח האמריקני כריסטיאן ג'ארט – כידוע, אדם שהיה בהיריון בעצמו אינספור פעמים – שפרסם לאחרונה ספר בנושא. "אם 'טפשת הריון' היא תופעה אמיתית", תוהה ג'ארט, "מהו ההיגיון האבולוציוני לכך שדווקא תהיה פגיעה ביכולת השכלית של נשים, בדיוק כשהן צריכות להיות דרוכות מתמיד".

אישה בהריון שמה כרית על הראש (צילום: TatyanaGl, Istock)
יש משהו כיף בלקחת חופש מעצמך ופשוט לנוח|צילום: TatyanaGl, Istock
אני אוהבת מדענים שמחפשים הגיון אבולוציוני בכל דבר, כמעט כמו שאני אוהבת גברים שמתנדבים לכוון אותי ברוורס. זה אף פעם לא מפסיק להדהים אותי, היהירות והיומרה לקבוע עובדות לגבי המוח והגוף הנשי, כשבכלל אין לך כזה. תשאלו: אז מה, כל מדען שחוקר סרטן חייב לחוות בעצמו סרטן? ברור שלא. אבל לפחות תהיו פחות נחרצים, רבאק, וקצת יותר מקיפים ורציניים וזהירים. ובכלל, עדיף שתהיו נשים.

ואם אנחנו כבר מעלים שאלות מדעיות מיותרות, אז מה בדיוק ההיגיון האבולוציוני בצרבת, למשל? חוץ מלייסר את האישה ההרה, שתוקעת שקדים לא קלויים בקילוגרמים ורוצה למות, אין לה שום תכלית. התשובה היא, אדון מדען יקר, שיש תהליכים פיזיים נטולי תכלית. הגוף האנושי הוא פגום, בדיוק כפי שהוא מושלם. זו מהות הבריאה. ומה לעשות, מתברר שיש גם כמה פאקים בסיסטם. אז למה שלא תתעסק בלתקן אותם, במקום להתווכח עם קיומם?

פייר, נחמד לקחת חופש מהמוח שלך

העובדות היבשות הן, שמחקרים בנוגע לטפשת היריון הציגו עד היום תוצאות סותרות. חלקם טוענים שהמוח הנשי אכן מצטמק בזמן ההיריון, אחרים טוענים שלא חל שום שינוי. בשורה התחתונה, כל היריון הוא אינדיבידואלי ומשפיע אחרת על היולדת, ולאף אחד אין תוצאות ברורות, רק המון השערות. ועם השערות, כידוע, לא הולכים למכולת. וגם לא שוכחים שם את הארנק וחוזרים אחרי עשר דקות בבכי, כדי לגלות שיש לך מזל ובעלת המכולת הצדיקה שמרה לך עליו.

אני מודה: טפשת הריון, בפני עצמה, היא כינוי מרגיז ומקומם. יש המון נשים שבניגוד אליי, דווקא כן מצליחות לתפקד במיטבן בתקופה הזו, ובכלל, יש בביטוי עצמו משהו סקסיסטי ומתנשא. אבל על עובדה אחת אי אפשר להתווכח: משהו קורה למוח הנשי בתקופה הזו, משהו ברור ונוכח, וקשה להתעלם מהשינוי.

אישה בהריון סובלת מכאב ראש (צילום: GlobalStock, Istock)
טפשת היריון זה מפחיד אבל זה זמני לגמרי|צילום: GlobalStock, Istock
לא אשקר לכם: טפשת הריון זה מבהיל נורא. לפחות בהתחלה. הלוא המוח הוא כלי העבודה שלי, ואם הוא מתקהה ככה, כמו סכין חלודה, מי מבטיח לי שהוא יחזור לעצמו? אבל גיליתי עם הזמן שיש גם המון עונג בלקחת חופש מהמוח שלך, מעצמך. להרשות לעצמך להיות פשוטה ורפויה, פזורת דעת, עם המון עננים ספוגיים בראש. משהו בתודעה של האישה ההיריונית מבקש להוריד הילוך. לקנן. להתכנס. להתכונן לקראת החיים החדשים שהיא יוצרת בתוכה. וכן, אין לי ספק שתרמתי חלק מסוים מהמוח שלי לבתי. האמת? תורמת באהבה. שתתפנן עליו. לי הוא ממילא עשה צרות צרורות עד היום.

לפעמים זה מרגיש כאילו נחתה עליי שמיכת פוך קלה ונוצתית, שעוטפת את כל התודעה ומפתה אותך להתכרבל בתוכה ולישון לנצח. אז אני נכנעת לה והולכת לישון, אלא מה? גם ככה אצטרך להיפרד מהשינה לנצח אחרי הלידה. ובחלומי, אני רואה עשרה גברים נורדיים חסונים עומלים על מחקר חדש: "מדעני מוח מדנמרק – מתי הם יניחו לנו כבר וילכו לנשנש איזה סלמון?"

>> לכל הטורים של אליען

"9 חודשים" – הערב (שלישי), מיד אחרי "הצילו! אני לא יודע לבשל"