הבעיה היא, שאחת לכמה זמן, מתפרסם מחקר חדש. הו, כמה שאני אוהבת מחקרים חדשים. הם תמיד נערכים על ידי מדענים עלומי שם באוניברסיטאות נידחות בדנמרק, ובדרך כלל עוסקים בנושאים מרתקים כמו "האם דלעת ערמונים מסרטנת?" ו"האם תולעי משי סובלות מפיגמנטציה?"
"בהיריון נשים אמורות להיות הכי דרוכות וחדות שיש". וואללה, גבר?
כשהם עוסקים בהיריון, מתגלה שרוב המחקרים הללו, אם לא כולם, נערכו על ידי גברים, כמובן, ותמיד התוצאות מתבססות על ניסיונות שבוצעו בחולדות. שהרי חולדות, כידוע, זהות לחלוטין לבני אדם ובמיוחד לנשים בהיריון, ולפיכך אפשר להסיק המון מהדרך שבה הן מכרסמות דוחן בזמן הלאנץ'.
לפי המחקר המטופש האחרון שהתפרסם בנושא, טפשת הריון היא בכלל מיתוס והמוח הנשי דווקא מתחדד ומתחזק בתקופה הזו. כך לפחות טוען מדען המוח האמריקני כריסטיאן ג'ארט – כידוע, אדם שהיה בהיריון בעצמו אינספור פעמים – שפרסם לאחרונה ספר בנושא. "אם 'טפשת הריון' היא תופעה אמיתית", תוהה ג'ארט, "מהו ההיגיון האבולוציוני לכך שדווקא תהיה פגיעה ביכולת השכלית של נשים, בדיוק כשהן צריכות להיות דרוכות מתמיד".
ואם אנחנו כבר מעלים שאלות מדעיות מיותרות, אז מה בדיוק ההיגיון האבולוציוני בצרבת, למשל? חוץ מלייסר את האישה ההרה, שתוקעת שקדים לא קלויים בקילוגרמים ורוצה למות, אין לה שום תכלית. התשובה היא, אדון מדען יקר, שיש תהליכים פיזיים נטולי תכלית. הגוף האנושי הוא פגום, בדיוק כפי שהוא מושלם. זו מהות הבריאה. ומה לעשות, מתברר שיש גם כמה פאקים בסיסטם. אז למה שלא תתעסק בלתקן אותם, במקום להתווכח עם קיומם?
פייר, נחמד לקחת חופש מהמוח שלך
העובדות היבשות הן, שמחקרים בנוגע לטפשת היריון הציגו עד היום תוצאות סותרות. חלקם טוענים שהמוח הנשי אכן מצטמק בזמן ההיריון, אחרים טוענים שלא חל שום שינוי. בשורה התחתונה, כל היריון הוא אינדיבידואלי ומשפיע אחרת על היולדת, ולאף אחד אין תוצאות ברורות, רק המון השערות. ועם השערות, כידוע, לא הולכים למכולת. וגם לא שוכחים שם את הארנק וחוזרים אחרי עשר דקות בבכי, כדי לגלות שיש לך מזל ובעלת המכולת הצדיקה שמרה לך עליו.
אני מודה: טפשת הריון, בפני עצמה, היא כינוי מרגיז ומקומם. יש המון נשים שבניגוד אליי, דווקא כן מצליחות לתפקד במיטבן בתקופה הזו, ובכלל, יש בביטוי עצמו משהו סקסיסטי ומתנשא. אבל על עובדה אחת אי אפשר להתווכח: משהו קורה למוח הנשי בתקופה הזו, משהו ברור ונוכח, וקשה להתעלם מהשינוי.
לפעמים זה מרגיש כאילו נחתה עליי שמיכת פוך קלה ונוצתית, שעוטפת את כל התודעה ומפתה אותך להתכרבל בתוכה ולישון לנצח. אז אני נכנעת לה והולכת לישון, אלא מה? גם ככה אצטרך להיפרד מהשינה לנצח אחרי הלידה. ובחלומי, אני רואה עשרה גברים נורדיים חסונים עומלים על מחקר חדש: "מדעני מוח מדנמרק – מתי הם יניחו לנו כבר וילכו לנשנש איזה סלמון?"
"9 חודשים" – הערב (שלישי), מיד אחרי "הצילו! אני לא יודע לבשל"