"כשעברתי לידה שקטה, וילדתי את נועם אלימלך ז"ל, האחות עטפה אותו ואמרה: 'אני רוצה שתראי אותו, תחבקי אותו ותיפרדי ממנו'. פחדתי מאוד ולא רציתי, אבל היא שכנעה אותי. החזקתי אותו בידיי, והסתכלתי עליו. הוא היה יפהפה, ומאוד דומה לילדים שלי. הוא נראה כאילו הוא ישן וצריך כל רגע להתעורר. היה משהו נכון בפרידה הזו. חיבקתי אותו ואמרתי לו: 'חמוד שלי, אנחנו נפרדים, זכיתי להכיל אותך תשעה חודשים בבטן שלי, ועכשיו השלמת את הסיפור שלך בעולם'".
הילה שמוע (42), תושבת התנחלות יצהר שבשומרון, כיום מיילדת ואימא לשמונה ילדים בגילאי 6-20, ממשיכה לומר שילדה תשעה ילדים. "עד היום אנחנו ממשיכים לספור אותו ולא מוותרים עליו. ילד זה גם מי שאת יולדת, לא רק מי שאת מגדלת. אני תמיד אומרת שאני אימא לתשעה ילדים, שאחד מהם לא בחיים".
זה קרה לפני 18 שנים. הילה הייתה אז מורה בת 25, אימא לשני ילדים קטנים בני שנתיים ושנה, בהריון השלישי. הריון תקין ללא סממן חריג. " היינו זוג צעיר, חיינו בפשטות, בחיבור לטבע, בלי רכב, מנותקים מהמשפחה ומהעולם. ההתנחלויות לפני 18 שנים היו יישובים קטנים ללא תשתיות ותחבורה, לא הייתה אפילו קופת חולים. עשיתי את כל הסקירות שצריך והעמסת סוכר, אבל ההעדפה שלי הייתה כמה שפחות מערכות בריאותיות".
כשהייתה בשבוע 38, באחד מערבי שבת, הילה ישבה בבית הכנסת בזמן תפילה, ומשהו הרגיש לה מוזר. "בדיעבד הבנתי שהתנועות של התינוק הצטמצמו, כי חבל הטבור נכרך סביבו כמו חבל תלייה. זה לא מוות שקורה ברגע אחד, אלא תהליך איטי והילד חי עם זה כמה זמן ברחם. בגלל שהייתי עסוקה עם שני קטנטנים, פחות שמתי לב לסימנים. אבל פתאום הבחנתי שהבטן שלי יותר קטנה ממה שהייתה מקודם. בלבי הרגשתי שמשהו טוב שיש לי, הולך ועוזב אותי", אומרת הילה ומסבירה שקיימת הדחקה אצל נשים שעוברות לידה שקטה. הן לא נותנות לעצמן לחשוב שזה מה שקורה להן. "יש אפשרות שאם הייתי קרובה למרכז רפואי, הילד שלי היה היום בחיים".
הילה עשתה מה שצריך לפי הפרוטוקול, אכלה מתוק, והרגישה מעט תנועות. במוצאי שבת היא חשה את התנועות האחרונות של העובר. "המשכתי להשלות את עצמי, שהכול בסדר. בראשון קמתי בבוקר והרגשתי שמשהו לא תקין אבל לא היה לי אומץ ללכת ולבדוק. מיאנתי להגיע לבית החולים ולשמוע את הבשורה. היום, כשאני רואה נשים שבמשך ימים לא הרגישו תנועות עובר, אני לא מאשימה אותן".
כשהילה הגיעה למרכז בריאות לאישה של קופת חולים, היא סיפרה לאחיות שהיא לא מרגישה תנועות עובר. "הן החליפו ביניהן מבטים, והעדיפו לשלוח אותי לרופא כדי שהוא יתמודד איתי. הרופא עשה לי אולטראסאונד, ואמר את האמת המרה ישר בפרצוף. 'על איזה תנועות את מדברת? אני לא רואה בכלל דופק'. בכיתי שם כמו חיה פצועה. ביקשתי ללדת למחרת, כדי להתחבר לעצמנו ולילד ולעשות תהליך של פרידה לפני הלידה. הבנו שזו הולכת להיות לידה לא פשוטה".
"אין יום שאני לא חושבת עליו"
כשהילה הגיעה למחרת לבית החולים, הובילו אותה ישר לחדר לידה, החדר הקיצוני שבמסדרון, "מבלי שאצטרך לשמוע את בכי התינוקות שנולדים. העובר שקל 3.300 ק"ג, וביקשתי שיעשו לי ניתוח קיסרי, כי לא רציתי ללדת אותו. הצוות שוחח איתי, ואמרו לי שאני צריכה ללדת אותו. היום, במבט לאחור, אני לא מוותרת על הלידה הזו, היא חלק מבורך בחיים שלי. אני והמשפחה שלי נולדנו מחדש בלידה הזו. היא העצימה אותנו, והיום בזכותה אני מיילדת. הבנתי שאני מסיימת תיקון, גם מבחינה הלכתית ודתית, ההלכה טוענת שתינוקות שנולדים כך, הן נשמות גבוהות שסיימו את התיקון בעולם שלנו. אני עזרתי להשלים את התיקון שלו. הבנתי בתוכי שהוא לא היה אמור להיות ילד שמגדלים אותו. ברגע שקיבלתי את זה, הבנתי שאני בשליחות. עברתי המון קצוות בחדר לידה, בין אבל לשמחה, מצד אחד הרגשתי שאני עושה משהו גדול עבורו, ומצד שני שברון לב והתפרצויות בכי בידיעה שאני חוזרת בידיים ריקות".
התקופה שלאחר הלידה זכורה להילה ככזו שהייתה מלאה באנרגיות, שלא היה לה אל מי להפנות אותן. בצד זה היה ניסיון להתכחש ללידה וניכור לגוף שילד. "יש צורך לעבור תהליך של משכב לידה, כי הנפש סוערת. אבל עשיתי עבודה כדי לשמוח במה שכן יש לי. הלידה הזו שינתה את חיי. החלטתי לעזוב את העבודה בהוראה, הוצאתי את הילדים ממסגרות, והתחלתי הכול מחדש. למדתי על חינוך ילדים לגיל הרך, טיפחתי אותם והשקעתי בהם. פתחתי משפחתונים ובמסגרתם גם גידלתי ארבעה מילדיי בחינוך הביתי. היה לי חשוב לגדל אותם בעצמי ולהעריך את זה שיש לי ילדים. עם זאת, לא משנה כמה ילדים מביאים, שום דבר לא מפצה על הילד שמת. זה שכול כמו כל אובדן אחר. היום 18 שנה אחרי, אין יום שאני לא חושבת עליו, הוא שלי לנצח", אומרת הילה בקול נרגש.
עוד בתשעה חודשים:
>> "הרחם שלי, שאמור לייצר חיים, הפך לבית קברות"
>> סימנים להריון: 10 סימנים ראשונים אופייניים להריון
>> חודשי הריון: חלוקת השבועות לפי חודשים
הלידה השקטה שהילה עברה, טרפה את כל הקלפים בחייה. התחנה הבאה שהיא הייתה עתידה לשנות היא התחום המקצועי. בגיל 33 החליטה לעשות הסבה לסיעוד. "כל פעם היה עולה בי הנושא של האשמה עצמית, אילו הייתי נבדקת ואילו הייתה מודעות, זה לא היה קורה. בסוף אמרתי לעצמי שאני אתקן את זה דרך המיילדות. התחלתי לקרוא המון ספרים וצברתי ידע. בסיום קורס אחיות הגעתי ל'מעייני הישועה' בבני ברק, סיפרתי למנהלת הסיעוד, שרון אייזר, על מה שעברתי ועל החלום להיות מיילדת, והיא החליטה לשלוח אותי לקורס מיילדות. מימשתי את החלום שלי בזכות נועם אלימלך".
סגירת המעגל של הילה הייתה לא רק במקצוע שבחרה, או שבחר אותה, אלא גם בחוויה הראשונה שלה כמיילדת. "ביום שקיבלתי בפעם הראשונה לידה, היה היום שבו הייתי אמורה לחגוג לנועם אלימלך בר מצווה, 13 שנים לאחר הולדתו. כשיילדתי, לא הפסקתי לבכות, הרגשתי שאני עוברת חוויה של ריפוי, ומקבלת מענה לחסר ונחמה. זו זכות עצומה לעמוד מול אישה יולדת".
גזירת שמיים
בשל ההיכרות והרגישות הגבוהה של הילה עם כל מה שקשור בלידה שקטה, בכל פעם שיש לידה שקטה בבית החולים, הילה היא זו שלרוב מיילדת את הנשים הללו.
איך מתמודדים עם החוויה הזו, שוב ושוב, מהצד השני - כמיילדת?
"אני מרגישה שהחיים חזקים מהכול, כמי שמיילדת בין 15-20 ילדים במהלך השבוע, אני מבינה שזה חלק מהסיפור, אבל צריך להעצים את היולדת ולהיות לצידה. אני מכירה נשים שנגמרו להן החיים מאז, אבל זו גם יכולה להיות מקפצה לחיים. כשאני צריכה לבשר לאישה, שהעובר שלה מת, אני נותנת לה חיבוק עצום ועוטף ומרשה לה להתפרק עליי. אני אומרת לה שלא תאשים את עצמה כי היא לא יכלה לשלוט בזה. אף אישה לא רוצה לאבד את התינוק שלה, אבל זו הדרך שלנו להתמודד עם האמת המרה. היום אני לא בטוחה שהייתי מצילה את הילד שלי, יכול להיות שהוא היה מגיע למצב של נכות קשה. המקום האמוני שלי אומר שאני צריכה לעשות את כל ההשתדלויות שבעולם כדי לא להגיע לזה, אבל כשזה קורה זו גזירת שמיים".
הילה מודה שגם לה כמו לכל אחת אחרת לא פשוט לעמוד מול אישה במצב הזה. "כשאני נכנסת לחדר, אני נזהרת לא להביא את הסיפור האישי שלי. החוויה שעברתי, נתנה לי את האומץ לעמוד מולן. אני רואה בזה שליחות. אישה במצב כזה מרגישה שאף אחד לא מבין אותה ולא יכול לעזור לה".
איך הסביבה יכולה לסייע להן?
"צריך להיות מודעים לזה שלידות שקטות קורות. חודש המודעות חשוב כי זה מעלה למודעות הציבור את הנושא. השאלות של אנשים ברחוב כמו 'אפשר להגיד לך מזל טוב?' יכולות להיות קשות. צריך להיות רגישים ולחכות עם השאלות כשרואים אישה שהייתה אמורה ללדת, מסתובבת בלי עגלה. לא כל מי שילדה היא עם ילד בבית. כשזה קרה לי, היו נשים שידעו מה קרה, וכשראו אותי, עברו לצד השני של הכביש. אני לא מאשימה אף אחד, קשה להגיב במצב כזה. אבל אפשר לבוא ולשים יד על הכתף, להגיד שמצטערים לשמוע, לתת חיבוק קטן וזהו".
את משכנעת את הנשים היולדות לראות את התינוק שמת כדי להיפרד?
"לא מזמן הגיעה אלינו אישה שבמשך חודש התינוק שלה היה מת ברחם. היא הייתה בשבוע 40 והיה ידוע שהתינוק לא חי כבר משבוע 36. הבנתי שמסתתרת פה הדחקה ואימה גדולה, אבל אין כאן מקום לשפיטה. זו הייתה לידה קשה, עם המון צער ובכי. היא לא רצתה לראות את התינוק, אבל במקרה הזה היה עדיף ככה. באופן כללי, אני כן משכנעת אותן לראות את הילד. אבל זה תלוי אמונה דתית. יש חברות מסוימות שקיימת בהן התנגדות הלכתית או רבנית לראות את התינוק המת. אני חושבת שהפרידה חיונית. עד היום אני מברכת את המיילדת שהכריחה אותי לראות את נועם אלימלך. אני זוכרת בבירור את הפנים שלו, גם העובדה שנתתי לו שם, נתנה לו מקום בעולם".