אני שוכבת על המיטה שלו עם ג'לי על הבטן התפוחה שלי, פלוס המכשיר שיקבע את גורלי: האם זה עוד בן חמוד או שמא בת לשם שינוי? הרופא מסתכל על המחשב שלו שמקרין מהבטן שלי ומעדכן אותנו בלי למצמץ: "זו בת".

אחרי שני בנים בבית, זו הייתה בשורה משונה ומרעננת בו זמנית. הבעל ניסה להסתיר דמעת התרגשות שנתפסה, בזמן שאני ניסיתי לעכל את הבשורה. כחודשיים לאחר מכן, בסקירה הבאה ובדיוק באותה התנוחה, הרופא התחרט על דבריו ובישר ללא רחמים: "סליחה, אני רואה פה בולבול".

בדרך הביתה מאותה בדיקת חרטה, בן זוגי כעס. עליי, על הרופא, על הבריאה, ועל זה שהולך להיות לנו ילד שלישי נוסף ממין זכר, שיש ללמד אותו לבעוט בכדור ולא לשבור את הבית. בסתר ליבי דווקא שמחתי נורא, מעולם לא חלמתי על בת. כי הרי מה רע בעוד מאהב קטנטן שתמיד מעוניין להביע אהבה לאמא הכי הכי יפה שלו בעולם כולו, מושא אהבתו הנצחית? בן זה קל! בלעתי את כעסו של הבעל והמשכנו בחיינו. כמובן שאותו בולבול חדש הפך את חיינו לאושר אינסופי עם כל הבלגן הכרוך בעוד גברבר בבית.

שילוב של חוסר אמון והדחקה

ארבע שנים מאוחר יותר, כשהחיים התרחקו שנות אור מניחוחות החיתולים ומרקים מעוכים, זה קרה לנו שוב, ומצאנו את עצמינו בדיוק באותה הסיטואציה – על מיטת הרופא עם הג'לי על הבטן והמכשיר שיקבע האם יש לנו עוד בן לנבחרת או שמא נסיכת הנילוס? למרות שהחלפנו רופא, גם הפעם הוא בישר: "חברים, יש לכם בת".

הפעם יצאנו מהחדר שלו והתעלמנו מהעובדה שהונחתה עלינו. כלומר - הוא חזר לטלפונים שלו ואני לשלי, חיבוק קצרצר ויאללה ביוש, לטובת עבודה וברדק החיים. ההתעלמות הזו הייתה ככל הנראה תוצאה ושילוב של חוסר אמון מוחלט ברופאים שלא תמיד מזהים בולבול בזמן, עם הדחקה של מי ששכח איך זה להיות הורה לזאטוט, ועוד ממין נקבה, כשאתה בשיא הקריירה שלך ועומס החיים עם שלושה ילדים ושאר ג'ינגולים.

בבדיקה הבאה, וגם בזו שאחריה, הרופאים נשארו איתנים בדעתם – אנחנו מצפים לבת והגיע הזמן להתרגל לרעיון הבא: בגיל 38, אחרי שחשבנו שהחיים שלנו הם חופש עילאי, שהילדים מאכילים אחד את השני, עושים בייביסיטר ומקלחים זה את זה, אנחנו חוזרים לחיתולים, מקלחות, הנקות, ריבים נואשים של הורים שרק רוצים לישון עוד קצת והכנת פירות מעוכים. אה, ושתהיה לנו בת אחרי שלושה בנים.

אמא של בנים

תמיד אמרתי על עצמי שאני אמא של בנים. משהו באנרגיות הגבוהות שלהם (בכל זאת מאמנת כושר וריצה עם אדרנלין מוגזם בדם), בקלילות הזו, באהבה האינסופית לאמא, בהזדהות לחיבה לספורט ומשחקי מחשב, ממלא אותי עד אינסוף עד שלא נעים לי לומר – מעולם לא הרגשתי שחסרה לי בת. כשסיפרתי לאנשים שיש לי שלושה בנים, הרבה פעמים הסתכלו עליי כאל אישה מסכנה. כאילו שאני ענייה בבנות או משהו כזה, או לא באמת זכיתי להיות אמא באמת. אבל למעשה, אני האמא הכי מאושרת בעולם. אין לי יותר מדי דרמות, אני משוגעת על הבנים השובבים והמרעישים שלי ואני מודה שלא מפריע לי שאני לא עושה קוקיות או קונה שמלות ורודות על מלמלות.

ובקיצור, הורגלתי לעובדה שאני אמא של בנים, שמחתי על זה כל חיי ולא ציפיתי לאחת כזו. ואז נכנסתי להיריון הרביעי שלי וגיליתי שגורלי עומד להשתנות. אני מודה שהייתי שמחה עד השמיים גם אם הייתי יודעת שיש לי בן, למרות שאנשים קרובים שמחים בשבילי יותר ממני וחושבים שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. מבחינתי הדבר הכי טוב שיש לי בחיים זה שיש לי ילדים ושהם בריאים, בלי קשר למין שלהם ואדגיש שוב שאני מאוד אוהבת בנים.

הזמן חלף לו ואני בשבוע 34 עם הידיעה שהבת הראשונה שלי ממש בדרך אלי. מודה שאין לי מושג מה לעשות עם המידע הזה. מה בכלל עושים עם בת? איך משחקים עם זה? זה לא מוזר להניק בת? איך מחתלים? איך מתקשרים? במה מלבישים? היא תאהב אותי כמו הבנים או שמא תרצה רק את אבא שלה? אבא שלה יתעניין בה יותר מבי? היא תעשה לי את המוות בגיל ההתבגרות כמו שאני עשיתי לאמא שלי? ומה עם לא אתחבר אליה מיד כמו לגברברים הקטנים שלי?

אמא מחזיקה ראש של תינוק בידיה (אילוסטרציה: Dmitry Kalinovsky, shutterstock)
האם אהיה אמא טובה גם לבת? אילוסטרציה.|אילוסטרציה: Dmitry Kalinovsky, shutterstock

אני סוף סוף מבינה שאני מפחדת מזה שהולכת להיות לי בת, אולי גם קצת לא מאמינה, והמון מתרגשת, ודואגת, ומפוצצת בחרדות הורמונליות לא הגיוניות בעליל. האם אהיה אמא טובה גם לבת? האם אצליח להעביר לה את המסרים החשובים של החיים? איך אצליח לשמור עליה, לדאוג לה, לטפל בה? היא תהיה דומה לי? היא תהיה בריאה? שמחה? רגועה? יהיה לה טוב במשפחה רעשנית שכמונו?

אבל יותר מכל, אני כנראה מפחדת מהאחריות הגדולה שמגיעה עם גידול של ילדה שיום אחד תהפוך לנערה ולאישה, ואני מתה מפחד שלא אצליח ללמד אותה לאהוב את עצמה, את מי שהיא בדיוק כמו שהיא, בעידן של רשתות, פילטרים וזיופים. אז בינתיים מדברת אליה מהבטן ואומרת לה שהיא מושלמת. שלא תנסי להידמות לאף אחת אחרת, כן? אל תתביישי להיות מי שאת, וכשאת יוצאת משם, תפיצי את האור המיוחד ששייך רק לך. את הכי שווה והכי מדהימה בדיוק ככה ושאף אחד לא יאמר לך לעולם אחרת, הבנת?