תכירו את שירה אלקלעי- פורר, 37, נשואה לעופר ואמא של יונתן (7), אביגיל (5) ואליענה (שנה). "עברנו לדרום קוריאה בשנת 2010 מטעם עבודתו של בעלי, עופר, ששימש אז כנספח המסחרי בסיאול מטעם משרד הכלכלה, והתגוררנו שם עד סוף שנת 2014. כך יצא, שגידלנו וחינכו את ילדינו, בשנות חייהם הראשונות, במדינה רחוקה כל כך פיזית ותרבותית מישראל, נחשפנו למסורות, לאמונות ולתפיסות בכל הנוגע לגידול ילדים השונות מאלו המקובלות בארץ וצברנו חוויות וזיכרונות אשר חקוקים בלבנו עד היום"
הריון בדרום קוריאה.
בשנת 2012 הריתי וילדתי את אביגיל, בדרום קוריאה. כמות הבדיקות במהלך ההיריון הייתה אמנם קטנה מזו בישראל (למשל, אין סקירת מערכות מוקדמת ובטח שלא מי שפיר, צ'יפ גנטי, verify וכו' אלא אם הבדיקות מראות באופן חד משמעי שיש צורך לעשות אותן) אך בהשוואה למדינות אירופאיות, כמות הבדיקות והאולטראסאונד שעברתי נחשבות הרבה, יחסית.
אבל אם נשים רגע בצד את תוצאות הבדיקות (שיצאו בסדר, כמובן), מה שבאמת הטריד את מנוחתה של רופאת הנשים שלי, היה דווקא עלייתי במשקל. העובדה כי עליתי מעל 12 ק"ג, המקסימום הסביר בעיני הקוריאנים לעלייה במשקל במהלך היריון הייתה לא תקינה (מה לעשות שגופי המערבי עולה בממוצע 15-17 ק"ג מדי היריון?). הפתרון לבעיה מבחינתה היה המלצה על פעילות גופנית מדי יום, אפילו פעמיים ביום (וכמובן, שאני המערבית התעלמה לחלוטין מהמלצה זו).
לידה ויחס ליולדת בדרום קוריאה
בדרום קוריאה היולדת זכאית לבחור היכן ללדת – אם בבי"ח ציבורי (ויש גם בתי חולים המוגדרים לנשים בלבד) או אם במרכז לידה (והעלות כמעט וזהה בשני במקרים). לידות בקוריאה נתפסות כפרוצדורה רפואית לכל דבר ועל כן מרבית ממכרותיי הקוריאניות בחרו שלא לנסות וללדת באופן טבעי, מחשש עצום מהלידה ומכאבים, אלא לתאם מראש ניתוח קיסרי על מנת לנסות ולהימנע מהכאב. (אין שום בעיה בקביעת ניתוח קיסרי גם אם אין סיבה רפואית מוצדקת לכך).
לאחר הלידה, מרבית הנשים בדרום קוריאה מבלות כשבועיים בבית יולדות ייעודי, בו מלמדים את האם הטרייה כל מה שנדרש לדעת על טיפול בתינוק. בבית היולדות, האישה והתינוק מטופלים במשך 24 שעות ביממה, התינוק "מבקר" את האם בשעות ההאכלה אך נמצא בחדר תינוקות נפרד. הבעל והמשפחה רשאים לבקר את האם הטרייה, אך לא לשהות עמה את הלילה, שכן הנ"ל חייבת לנוח, להתחזק ולחדש את כוחה ומרצה לקראת החזרה הביתה.
אני בחרתי לעבור לידה טבעית במרכז רפואה פרטי (שנראה יותר כמו חדר במלון מפנק עם ג'קוזי במרכזו), ומן הסתם גם לא "ביליתי" שבועיים בבית יולדות בו טיפלו בי ובתינוקת עד ש"התחזקתי" אלא חזרתי מיד לביתי ולמשפחתי, אך מרק כן זכיתי לאכול, שלוש פעמים ביום, במהלך השהות שלי במרכז הלידה.
חופשת לידה בדרום קוריאה
ימי הולדת וחגיגות אחרות
באופן כללי, נדיר מאוד לראות תינוקות מתחת לגיל שנה ברחובות דרום קוריאה. דרום קוריאה שעד שנות ה-70 של המאה עשרים נחשבה מדינת עולם שלישי, חוותה מאז ומתמיד שיעורי תמותה גבוהים של תינוקות בשל מחלות. בהתאם לזאת, הנוהג הנמשך עד לימינו אומר כי תינוק לא יוצא מהבית ולא מוצג למשפחה המורחבת ולחברים עד ליומו ה-100, רק אז חוגגים באופן רשמי את לידתו עם מאכלים מסורתיים. רק תארו לכם את מבול הצעקות שזכיתי לו מפי "אג'ומה" (השילוב של הסבתא הפולניה והמרוקאית יחדיו) קוריאנית שראתה אותי מטיילת ברחובות העיר עם בני בן השלושה חודשים. ועל כך להוסיף חטא נוסף – שכן הוא לא חבש כובע לראשו באותה העת!
על הרגלי השינה
הפתרון הקוריאני (ובכלל האסייתי) לבעיות שינה של תינוקות היא לינה משותפת! אין לילות לבנים, אין קימות לתינוק באמצע הלילה, אה וגם אין מיטת תינוק או עריסה שאפשר לרכוש לקראת הלידה (לא ממש אין, אבל מאוד קשה, ואם אתם רוצים אחת יפה תשכחו מזה). כי אמא, אבא, תינוק וגם אחים, ישנים כולם יחד במיטה אחת. עד איזה גיל? 4-5, אולי אחרי.
על הרגלי האכילה
בדרום קוריאה, מקובל לאכול שלוש ארוחות ביום בזמנים קבועים, 06:00, 12:00 ו-18:00 (ואפילו אנחנו הישראלים, התרגלנו לאכול את ארוחותינו בשעות אלו, והתכנסנו בשעה 12:00 בחדר הישיבות לארוחת צהריים משותפת ). הארוחות יכללו ברוב המקרים אורז, אם כי בבוקר ייתכן ויאכלו סוג של דייסה (מבוססת אורז) ובצהריים וערב האורז יבוא כתוספת לצד מנות בשריות. זאת בנוסף, למגוון ה"סלטים" המקומיים שמונחים על השולחן ומיועדים לכלל הסובבים. האכילה, כמובן, נעשית באמצעות כף וצ'ופסטיקס מתכתיים (ולילדים יש צ'ופסטיקס מיוחד המאפשרים אחיזה נוחה יותר על שישלטו על המיומנות במלואה).
על ביקור אצל רופא ובית מרקחת
בהיעדר מודל של קופות חולים כמו בישראל, מפגש עם רופא ייעשה או בקליניקה הפרטית שלו או בקביעת תור במרפאתו הממוקמת בבית החולים (גם רופאי משפחה ניתן לפגוש בבתי חולים). מהמפגש עם הרופא, גם אם לקית בצינון קל, סביר מאוד שתצאו עם רשימת מכולת של 4-7 תרופות שעליכם ליטול עד להחלמה המיוחלת. אנטיביוטיקות, פרוביטיקות, אנטי-היסטמנים – מה לא? העיקר להבריא תוך יום (לקיחת ימי מחלה בקרב חברות קוריאנית היא דבר מאוד לא מקובל – גם כשחולים מגיעים לעבוד). את התרופות תקבלו מהרוקח (בבית המרקחת או בקבלה אצל הרופא עצמו ) בשקית נייר שהתרופות והטבליות מדודות אחד לאחד, בשקיות קטנות נפרדות, בהתאם למרשם. את הקופסא של התרופה, לעולם לא תראו.
בהיותי מודעת לעובדה כי לרופאים הקוריאניים נטייה להלעיט בתרופות, מאוד נזהרתי כאשר לקחתי או נתתי תרופות לילדיי וניסיתי להימנע ממתן כל כמות התרופות האסטרונומית שהייתה בשקית. במיוחד, שכמעט כל מחלה נפתרה על ידם באמצעות אנטיביוטיקה, אפילו צינון ושיעול קל, וגם במקרים שבישראל ידעתי בוודאות שלא נותנים.
על חיי תרבות ויוקר מחיה
סיאול, בה התגוררנו, משופעת במוזיאונים, ארמונות ופארקים שהמשותף אליהם (מעבר להיותם יפיפיים ומרשימים) הוא דמי הכניסה הנמוכים העומדים על 3000 KRW לאדם (בערך 3$) או ללא עלות כלל (פארקים וחלק מהמוזיאונים). לכן, בהינתן ומזג האוויר מאפשר זאת (שכן החורף קר מאוד ובקיץ יורדים גשמי מונסון), קל מאוד לבלות סופי שבוע שלמים מטיילים בסיאול ומחוצה לה, מבלי להוציא כספים מרובים. מרבית הפסטיבלים הם גם ללא עלות (אלא אם קונים מוצרים בדוכני הפסטיבל) ואפילו ארוחות במסעדות קוריאניות מקומיות (לא מערביות) מסתכמות בעלות ממוצעת של 7000-10,000 KRW לאדם (7-10$, תלוי במנה).
ככלל, למעט ביקור בסופרמרקט (שהוא חווייתי בפני עצמו וכתבתי על טיולנו השבועיים לסופר כאן) שהעלות קנייה הכוללת הייתה לא רחוקה מזו של סופר ישראלי (אם כי צריך לקחת בחשבון כי אנחנו המערביים רכשנו בעיקר מזון מערבי מיובא ברובו ועל כן יותר יקר מהמזון המקומי) עלות המחייה הייתה משמעותית יותר זולה מישראל. צעצועים ממותגים (כגון לגו, פליימוביל, פליידו וכו' שעלותם גבוהה בארץ), בגדים, ציוד ספורט וכאמור גם כניסות למקומות ואכילה במסעדות – נרכשו בעלות הגיונית.
על גידול הילדים שלי בדרום קוריאה
החיים בדרום קוריאה, מדינה מרתקת, יפהפייה שאיננה מוכרת כל כך לישראלי המצוי, השאירו בנו חותם עמוק. אני מאמינה ויודעת, שילדיי רק זכו מהחוויה המעצימה של החיים במדינה שהיא כל כך שונה, המחייבת הרבה פעמים סבלנות רבה ואורך רוח למנהגיה השונים ולקצב שלה (במיוחד כישראלים). כמובן, שהריחוק הפיסי מהמשפחה והחברים, שהביא לביקורים מועטים בלבד, אצלנו ומצידנו, היה קשה ומלאת געגועים אבל מנגד חיזקה אותנו כמשפחה וכבני זוג, לימדה את ילדינו סבלנות וקבלת האחר, ופיתחה בהם את יכולת הסתגלנות, שכל כך חשובה בעיני בעולם הגלובאלי-דיגיטאלי בו אנו חיים.
*שירה פורר, בעלת הבלוג היצירתי לאמהות PrettySimpleLife משתפת בבלוג סיפורים רבים על חוויותיה מדרום קוריאה כמו גם המלצות למסלולי טיול