מייגן מרקל מבקשת מנשים נוספות לאזור אומץ, לצאת מהצללים ולספר על ההפלות שלהן

מאז עזיבתה הדרמטית של מייגן מרקל את בריטניה בתחילת הקורונה, והמעבר של הדוכסים מסאסקס לקליפוניה, לא היו המון חדשות מרעישות מתחומם. רבים ייחסו את העניין לפנדמיה, אבל עכשיו, כפי שדיווחנו, מתגלה הסיפור שהתרחש ברקע, והוא סוער לא פחות ממה שמתחולל בחוץ. מרקל, אם לארצ׳י הקטן, היתה בהריון שני ומרגש שהסתיים בפתאומיות בבוקר קיצי אחד. עכשיו היא מספרת את הפרטים במילותיה שלה, במאמר פרי עטה המתפרסם בניו יורק טיימס.

המאמר דיווחי מאוד, ומצד שני יש לו מטרה אחת מובהקת: להזכיר לנשים נוספות במצבה, או שהיו בעבר במצבה, שלדעתה ומנסיונה האישי, אין משא יגון כבד יותר מזה שנישא בבדידות, ושלכן, על אף האימה, הבושה והסטיגמות שעדיין משוייכות לנושא ההפלות, אפילו בשנת 2020, עליהן לצאת ולשתף את החוויה ואת האבל הפרטי עם הציבור, שצמא לכנות ולשיתוף הזה.

״היה זה בוקר יולי שגרתי כמו כל יום אחר, הכנתי ארוחת בוקר, האכלתי את הכלבים, לקחתי ויטמינים, מצאתי גרב חסר, הרמתי צבע שהתגלגל מתחת לשולחן, עשיתי קוקו והרמתי את בני מעריסתו,״ היא משחזרת במאמר. ״אחרי שהחלפתי לו חיתול הרגשתי התכווצות חדה. נפלתי אל הרצפה כשהוא בזרועותי, וזמזמתי שיר ערש כדי להרגיע את שנינו. השיר העליז היה ניגוד מוחלט לתחושה שלי שמשהו לא בסדר. בעודי אוחזת בבני הבכור, ידעתי שאני מאבדת את השני.״ מייגן ממשיכה ומתארת את הפרטים באופן קליני כמעט. ״שעות אחר כך שכבתי על מיטת בית החולים, אוחזת בידו של בעלי. חשתי בדביקות כף ידו ונישקתי את פרקי אצבעותיו, רטובות מהדמעות של שנינו. בהיתי בקירות הקרים, הלבנים, ועיני הזדגגו. ניסיתי לדמיין אותנו מחלימים.״

"בחדר ובו מאה נשים, עשר עד עשרים מהן חוו הפלה"

מייגן מנצלת את הרגע הפגיע, כשכל העיניים והאוזניים עליה, על מנת לסגור חוב ישן עם התקשורת. ״נזכרתי ברגע אחד מהשנה שעברה, בו הארי ואני היינו לקראת סיומו של סיור בדרום אפריקה. הייתי סחוטה. הנקתי את בננו וניסיתי לשמור על ארשת אמיצה עבור הציבור. את בסדר? שאל עיתונאי. עניתי לו בכנות, ולא היה לי מושג שדברי יהדהדו הלאה ויגעו בהמון אמהות צעירות ומבוגרות, ובכל מי שסבל אי פעם בשתיקה. התשובה האגבית שלי נתנה לאנשים אפשרות לומר את האמת שלהם, אבל בעצם לא היתה זו הכנות שעזרה לי, אלא השאלה עצמה: ״׳תודה ששאלת,׳ עניתי. ׳לא הרבה אנשים שאלו אותי אם אני בסדר׳.

מייגן ממשיכה ומספרת שכאשר שכבה במיטה בבית החולים, והביטה בהארי שבור הלב מנסה לאחות את שבריה שלה, חזר אליה הרגע ההוא. ״הבנתי שהדבר היחיד שיש לעשות כדי להתחיל בהחלמה הוא לשאול: אתה בסדר? אנחנו בסדר? השנה הזו הביאה איתה רגעי משבר לרבים. אובדן וכאב רדפו את כולנו בשנת 2020, ברגעים מבהילים ומחלישים.״ מייגן עוצרת על מנת לפרט כמה תסריטים שגורים ואיומים שהביאה הקורונה לחייהם של אנשים מסביב לעולם, ואז ממשיכה ומציינת את ג׳ורג׳׳ פלויד, את מחיר הפייק ניוז, את קורבנות האלימות המשטרתית והאלימות בכלל, גוררת את כולם לכאב אחד גדול ומשותף.

הזכרונות מרחיקים לכת עד לימי ילדותה של מרקל. ״אני זוכרת את עצמי כנערה, ישבתי במושב האחורי של מונית ברחובות מנהטן השוקקים. הבטתי מהחלון וראיתי אישה משוחחת בטלפון, והיא בוכה שטפון של דמעות. היא עמדה על המדרכה וחיה את הרגע האישי שלה באופן פומבי. באותו הזמן העיר היתה חדשה לי וביקשתי מהנהג לעצור ולראות אם היא צריכה עזרה. הוא הסביר לי שניו יורקרים חיים את חייהם הפרטיים באיזורים פומביים.״ ׳אנחנו אוהבים את העיר,״ אמר למרקל נהג המונית הפיוטי. ״אנחנו בוכים ברחובותיה, רגשותינו והסיפורים שלנו נמצאים שם בחוץ, כך שכל אחד יוכל לראות אותם. אל תדאגי, מישהו בפינת הרחוב ישאל אותה אם היא בסדר.״

מייגן מנצלת את הרגע הזה על מנת לעודד נשים נוספות לפתוח את הכאב ולחלוק בו. ״יש נשים אמיצות שמספרות את הסיפור שלהן,״ היא אומרת, ומתכוונת גם לעצמה. ״הן פותחות את הדלת, הן יודעות שכשאדם אחד מספר את האמת, הוא נותן את הרשות ליתר. גיליתי שכששואלים מה שלומנו, וכשמקשיבים באמת לתשובה, מעמסת האבל פוחתת. אנו מסתגלים לנורמלי החדש, פנינו מכוסים במסיכות, אבל העניין מכריח אותנו להביט אחד לשני בעיניים, שהן לפעמים מוצפות בחום, לפעמים בדמעות. לראשונה מזה זמן רב, אנו רואים אחד את השני. האם אנחנו בסדר? אנחנו נהיה בסדר,״ היא קובעת באופטימיות.