לנ' יש גוזל בן 7 חודשים. הוא שמח וחייכן, אבל לא עושה סימנים של רצון להתקדם לאנשהו. "הוא יכול להשתזף על הגב כל היום" היא אומרת לי, "משהו לא בסדר איתו". גם למ' יש גוזל. עולם קטן, הא? הגוזל הזה כבר בן שנה וחודש, ולא עושה שום סימנים של הליכה. "הוא צמוד לי כל היום לברך, בכל פעם שמישהו אחר מתקרב אליו הוא צורח, תיכף הוא נכנס לגן, מה יהיה?", אמא מ' מוטרדת.
בהריון? הרגע ילדת? יש לנו מקום בדיוק בשבילך: היכנסי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים
אז מה לא בסדר?
כמו בלא מעט נושאים שעוסקים בגוזלים בני אפס ורבע, הכול טמון בנו, ההורים. איך הם ילמדו עצמאות אם לא נאפשר להם? איך תהיה להם מוטיבציה לחקור ולבלוע את העולם אם מעולם לא היה בכך צורך? זה נכון, הם קטנים. הם האוצרות העדינים שלנו, אנחנו רוצים שיהיה להם קל ונעים. אבל הם לא שבירים כמו שלפעמים אנחנו נוטים לחשוב, וקל ונעים זה נחמד, במגבלות המציאות.
אז מה אפשר לעשות? הנה כמה טיפים ונקודות למחשבה:
באוניברסיטה צריך לעבוד קשה: במשטח הפעילות שלא ברור למה נקרא "אוניברסיטה" יש ערימות צעצועים בכל כיוון. רק להושיט את היד ולמשוך. אבל תנסו לעשות משהו אחר: במקום לתלות את כולם כל הזמן, נתלה רק צעצוע אחד, ובכל פעם בזווית אחרת. כך נאפשר לקטנטן לתרגל קשר עין-יד, הפניית ראש ומיקוד ראייה לכל הכיוונים ולא רק למקום בו הכי נוח לו להיות.
באותו אופן, גם כשהתינוק נח לו על המשטח, תוותרו על ריקון כל ארגז הצעצועים מסביבו ותוציאו צעצוע אחד או שניים שיונחו במקומות שונים, ובהמשך גם יוסתרו מאחורי מכשול/ יתגלגלו הלאה/ יתלו באוויר.
פיצי תכיר, הירקן: כהורים טריים אנחנו בטוחים שאף אחד לא יודע להרגיע אותו כמוני, שאם אני איעלם לו הוא יהיה בלחץ. זה נכון - סביב גיל 8-10 חודשים נכנסת לפעולה חרדת הזרים והנטישה, אבל אם נתרגל מגיל קטן יותר לאפשר לאנשים אחרים לגעת בו, להחזיק אותו, אפילו להרגיע אותו כשבוכה ולהמשיך לשתות קפה (השם ישמור!) – הגוזל ילמד להירגע במגוון דרכים, הוא ילמד שמגע של כל מיני אנשים זה לא מפחיד, שיש כל מיני דרכים לזוז ושיש כל מיני פרצופים בעולם. זה אפילו יכול להפחית את הלחץ של חרדת הזרים בהמשך.
בתנועה מתמדת: פעמים רבות אני שומעת את הסיפור הבא: הוא היה תינוק רגוע ומושלם, אף פעם לא בכה, עשה הכל נורא מוקדם, התחיל לזחול בגיל 7 חודשים, מעסיק את עצמו יפה, אז למה הוא לא הולך? דעו: לפעמים דווקא הקטנטנים הנוחים האלה, שכמעט לא נמצאים על הידיים ומאד אוהבים לבלות לבד ובשקט על המשטח, פתאום "נתקעים" לנו. הרבה פעמים זה קשור לתנועה: הם כמעט לא מקבלים תנועה עלינו, הם נעים לבד בצורה שהם מכירים אבל לא מקבלים אתגרי תנועה חדשים. חשוב לייצר אתגרי תנועה כל הזמן: עלינו (ריקוד, אווירונים, על הכתפיים) וגם בסביבה (גרירת המשטח כשהם שוכבים/יושבים עליו, נדנדות, מכשולים בזחילה), בהתאם לגיל וליכולות כמובן, אבל יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא שלנו תוביל ליצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא שלהם.
שגרה זה (לפעמים) רע: כולנו זקוקים לשגרה, ובמיוחד הקטנטנים. אנחנו יצורים של קבעונות והרגלים. תחשבו מה קורה לנו כמבוגרים כשמשנים לנו משהו: לא כיף.
לכן, על מנת שהם (ואנחנו) נוכל להתנהל בעולם שהוא לא תמיד קבוע וצפוי – חשוב לצאת מהשגרה. יש שינויים ויש יוצאים מן הכלל וזה ממש בסדר. לא לוותר על ביקור אצל סבתא כי הוא רגיל למקלחת בחמש ולמיטה שלו בשש. לא לפחד לצאת לטיול ארוך שלא מתאים לשעת הטיול הרגילה. לא לחשוש להשאיר אצל הדודה ללילה אחד, מקסימום היא תשלים שעות אח"כ.
לסיכום – תאתגרו! תאפשרו! להם וגם לעצמכם. כשקשה לי ואני מצליח בכל זאת, כשקשה לי מאד ואני נכשל אבל יש מי שינחם אותי, אני לומד הרבה יותר מאשר כשהכל מגיע לי בקלות ובצורה הכי נוחה ונעימה. אני לומד שיש לי יכולות, שליפול זה לא אסון, שלהתאמץ ולהצליח זה כיף, ושאם אמא לא נמצאת אז תמיד יש סבתא שנותנת המון ממתקים.
*דקלה שלום, אמא של יונתן ותומר היא יועצת התפתחותית ובעלת "חיוכים – בית חם לאמהות ותינוקות".