תחושת דיכאון היא לא דבר שזר לי. אחרי הכול אני לומדת פסיכולוגיה כבר שנים ויודעת איך להתמודד עם דיכאון. אני זוכרת שיצאתי מבית "האח הגדול", כולם הכינו אותי לנחיתה במצב הרוח. ממש לא התרגשתי מזה, וגם האמת שזה לא קרה לי אז. אבל כאן כאמור, בארצות הברית, רחוק מבן הזוג שלי, פתאום זה הכה בי. הותקפתי בעצבות בלתי מוסברת, תחושה שמעולם לא הכרתי. היא החלה להשתלט לי על הגוף ועל הנפש מהרגע שהגעתי לפה ולא עזבה אותי למספר חודשים. גם לא אחרי בשורת ההיריון.
כשגיליתי את אותם שני פסים מדוברים, גם אז שום דבר לא התעורר לחיים וגרם לי לשמוח. הכול היה הפוך. הייתי בהלם. ימים ספורים אחרי הבדיקות הביתיות (וכן, עשיתי שתיים כאלה - ליתר ביטחון) קבעתי תור לרופא כדי לוודא שאני באמת בהריון ולא סתם הקפצתי את אמא שלי, את אחותי וכמובן את יהב בטיסה הראשונה לאל.איי.
לעוד כתבות בתשעה חודשים:
>> בפעם הקודמת: במקום ילדים, עשיתי תארים
>> דרמה במנהטן: אישה ילדה באמצע הרחוב
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים
כולם מתרגשים מסביבי ורק אני לא מצליחה להעלות חיוך
נכנסתי לחדר של דוקטור לב, שנראה כמו וודי אלן, ומאוד התלהב מהעובדה שאני ישראלית. הוא התחיל לדבר איתי על המחזור האחרון שלי, ועל תאריכים והסתכל בלוח שנה ודיבר ודיבר וכל מה שאני זוכרת זה שפתיים שזזות ותאריך משוער. אז גם האחות החמודה ממוצא מקסיקני שעד היום מלווה אותי, נכנסה לחדר ועשתה לי אולטראסונד. לקחתי את התמונה עם אותה נקודה קטנה במרכזה שמעידה על דופק.
"יש לנקודה שלי דופק?!" אני חושבת שזו הפעם הראשונה שעלה לי חיוך לפנים מהרגע שנכנסתי למרפאה. אבל גם החיוך הקטן הזה נעלם בדיוק לאחר דקה.
בביקור הבא אצל הרופא, סיפרתי לו שאני סובלת גם מבחילות קשות שמלוות בשיתוק מוזר, כי לא יכולתי לזוז במשך שעות. הוא אמר לי להפסיק לקחת את המולטי ויטמין שנטלתי. הוא הסביר לי שכנראה שכמות הוויטמינים שיש בכל קפסולה חזקה מדי לגוף שלי, ולכן זה קורה לי. והוא צדק! לא האמנתי שזה נכון, אבל אכן כמה ימים אחרי שהפסקתי לקחת את הוויטמינים, נעלמו לי גם ההתקפות של הבחילות. חשבתי שזה גם יקל על הדיכאון, אבל זה לא קרה. הבנתי שהסנדלרית הולכת יחפה. עזרתי לכל כך הרבה קליינטים שלי בתקופות דיכאון קשות אבל לעצמי לא יכולתי.
ואז משהו קרה פתאום והכול התבהר לי
ואז ביום אחד משהו השתנה: ביום שבו סוף סוף החלטתי שלא להחביא יותר את מה שאני מרגישה ולהתוודות בפני אחותי. ופתאום, משפט אחד שלה עזר לי להשתחרר מהעול שנפל עליי. ״זה דיכאון של הורמונים. אין לך מה לדאוג זה קורה וזה יעבור אני מבטיחה״.
מה? הורמונים?!רגע, אז זה לא אני? זה לא שאני אהיה אמא לא טובה? או שאני לא מוכנה להיריון? פתאום הכול התבהר לי. הרגשתי הקלה עצומה וישר התקשרתי ליהב. אמרתי לו בדיוק את זה. אמרתי שאחזור להיות שמחה ושאני כן קשורה לנקודה הקטנה הזו שיש לה דופק, ואני כן רוצה את התינוקת, ואני רוצה אותו, ואת ההריון ואמרתי לו שיבוא כבר לבקר אותי, שאני צריכה אותך כל כך.
