ילדה שלי,

לא יכולה להגיד שלא ידעתי. אימהות שאני מכירה וגם כאלו שאני לא – כולן דיברו על זה. על התחושה שכל מה שאת עושה אף פעם לא מספיק, שכל הזמן יהיו עצות ממישהו שיודע טוב יותר. וכך היה. עוד כשהיה לך רק "שם בטן" והפגישות שלנו היו דרך מסך האולטרה סאונד היו עצות. מה לאכול ומה לא, כמה לישון וכמה לעבוד, כמה לבדוק וכמה לשחרר – לכולם (כולל גברים שלא הרו ולא ילדו מעולם) היה מידע שרק חיכה להגיע לאוזניי.

ואז באת. ועם הבכי הראשון שלך והאושר הגדול התחיל המרוץ לאימהות המושלמת ובמקום כאבים בצד שאני זוכרת משיעורי הספורט בתיכון הגיע כאב מסוג אחר, דוקר הרבה יותר: אשמה. "היא לא אוכלת מספיק, תעירי אותה לארוחות", נהמו לעברי האחיות בטיפת חלב. "היא מחפשת ציצי", האשימו אותי אימהות שהניקו עד גיל חמש. והיו גם: "את לא יכולה לחזור לעבוד בלילות", "את חייבת להרגיל אותה למוצץ", "החדר לא חם מספיק", הכביסה לא יכולה להתייבש בלילה", ועוד. המון. ובכל בחירה שבחרתי הייתה אפשרות שנזנחה, כמו בשיר ההוא של פרוסט.

ופעמים רבות הבחירות שלי היו נכונות. אבל גם טעיתי. וכשנתתי לך לאכול יותר מדי כי יעצו לי ככה והקאת את תועפות התמ"ל שלא יכולת להכיל ניקיתי ובכיתי. וכשהפסקתי את שחיית התינוקות כי הייתי עייפה הצטערתי שאני לא מקריבה מספיק כדי שאת תתפתחי. וכשבחרתי גן ילדים לא טוב מספיק התייסרתי מדי בוקר. כמו תיק עמוס ספרים ומחברות על גב תלמידת כיתה א' אני נושאת את האשמה הזאת, ומרגישה שאני לא אמא טובה מספיק.

סליחה אלמה. סליחה על כל פעם שאני מניחה לך לצפות בטלוויזיה כי אני צריכה לשבת על המחשב ולעבוד. סליחה על כל שניצל וצ'יפס שאת אוכלת בחוץ כי לא הספקתי לבשל. סליחה על כל חיבוק שביקשת והידיים שלי היו עסוקות בכלים או בהקלדה. סליחה על כל פעם שביקשת "עוד סיפור" והייתי עייפה כל כך ולא קראתי לך. סליחה על כל הצגת ילדים אידיוטית בקניון במקום משחק בבצק או ציור משותף. כן, זה נשמע מטופש. אבל זה מייסר אותי.

אפרת ג'רופי (צילום: צילום ביתי)
והכי סליחה על שאת גדלה ככה עם אמא אכולת רגשות אשמה. אפרת ואלמה המתוקה|צילום: צילום ביתי
ואני יודעת שאף פעם לא אהיה האמא המושלמת שנדמה לי שקיימת איפשהו ומספיקה לבשל הכל ולכבס בזמן ולסדר את הצעצועים על מדפים מתוקתקים ולא שוכחת את בקבוק המים ולא נגמרת לה הסבלנות. ואת? את מחייכת אליי ואומרת לי: "אני חברה שלך אמא, אני אוהבת אותך" ואני יודעת שאת באמת. אבל בעיניי שלי – יש לי עוד הרבה לעשות עד שאהיה ראויה למילים האלה.   

והכי סליחה על שאת גדלה ככה. עם אמא אכולת רגשות אשמה שלא יודעת להגיד לעצמה בסוף היום שהכל בסדר. אני מבקשת סליחה ממך, וגם מעצמי, על שאני לא מצליחה לשחרר את האשראי ולקנות את השניצל הזה ולהרגיש טוב עם עצמי. כי כדי שאת תגדלי להיות ילדה מאושרת אני צריכה להיות שלמה עם מה שאת מקבלת ממני, ולדעת שאני אמא טובה מספיק, גם אם לא מושלמת. בקשת הסליחה הזאת היא ממך, אבל בעיקר ממני עצמי.  

 

>> בפעם הקודמת: אפרת ג'רופי רוצה לגדל בת פמיניסטית