ילדה שלי,
לא יכולה להגיד שלא ידעתי. אימהות שאני מכירה וגם כאלו שאני לא – כולן דיברו על זה. על התחושה שכל מה שאת עושה אף פעם לא מספיק, שכל הזמן יהיו עצות ממישהו שיודע טוב יותר. וכך היה. עוד כשהיה לך רק "שם בטן" והפגישות שלנו היו דרך מסך האולטרה סאונד היו עצות. מה לאכול ומה לא, כמה לישון וכמה לעבוד, כמה לבדוק וכמה לשחרר – לכולם (כולל גברים שלא הרו ולא ילדו מעולם) היה מידע שרק חיכה להגיע לאוזניי.
ופעמים רבות הבחירות שלי היו נכונות. אבל גם טעיתי. וכשנתתי לך לאכול יותר מדי כי יעצו לי ככה והקאת את תועפות התמ"ל שלא יכולת להכיל ניקיתי ובכיתי. וכשהפסקתי את שחיית התינוקות כי הייתי עייפה הצטערתי שאני לא מקריבה מספיק כדי שאת תתפתחי. וכשבחרתי גן ילדים לא טוב מספיק התייסרתי מדי בוקר. כמו תיק עמוס ספרים ומחברות על גב תלמידת כיתה א' אני נושאת את האשמה הזאת, ומרגישה שאני לא אמא טובה מספיק.
סליחה אלמה. סליחה על כל פעם שאני מניחה לך לצפות בטלוויזיה כי אני צריכה לשבת על המחשב ולעבוד. סליחה על כל שניצל וצ'יפס שאת אוכלת בחוץ כי לא הספקתי לבשל. סליחה על כל חיבוק שביקשת והידיים שלי היו עסוקות בכלים או בהקלדה. סליחה על כל פעם שביקשת "עוד סיפור" והייתי עייפה כל כך ולא קראתי לך. סליחה על כל הצגת ילדים אידיוטית בקניון במקום משחק בבצק או ציור משותף. כן, זה נשמע מטופש. אבל זה מייסר אותי.
והכי סליחה על שאת גדלה ככה. עם אמא אכולת רגשות אשמה שלא יודעת להגיד לעצמה בסוף היום שהכל בסדר. אני מבקשת סליחה ממך, וגם מעצמי, על שאני לא מצליחה לשחרר את האשראי ולקנות את השניצל הזה ולהרגיש טוב עם עצמי. כי כדי שאת תגדלי להיות ילדה מאושרת אני צריכה להיות שלמה עם מה שאת מקבלת ממני, ולדעת שאני אמא טובה מספיק, גם אם לא מושלמת. בקשת הסליחה הזאת היא ממך, אבל בעיקר ממני עצמי.