כמה פעמים שמעת את המשפט "חכי שאת תהיי אמא", בטון גבוה ומחנך, שהדוברת היא, איך לא – אמא שלך? עכשיו תחשבי על מספר הפעמים שאמרת לעצמך, בכית (ד"ש מגיל ההתבגרות) ונשבעת שכשאת תהיי אמא את תהיי אחרת.
אז עכשיו את אמא, וזה הזמן להיזכר בכל אותן ההבטחות, שהתמוססו קליל וגרמו לך להבין שהפכת למהדורה המודרנית של אמא שלך (ולהבין שכנראה היא עשתה עבודה לא רעה בכלל).
1. את תציבי גבולות. הילדים שלך יהיו מנומסים, יצעדו בשלשות, ולעולם לא ישתטחו על הרצפה בסופר. בניגוד אליך ולאחים שלך, שטחנתם שוקולד מול הטלוויזיה במקום ארוחת ערב והלכתם לישון במקרה הטוב אחרי "פסוקו", לילדים שלך תהיה שגרת ערב מפוארת, עם דייסה מחלב עזים, מקלחת לאור נרות והירדמות עצמאית ושקטה בשבע בערב.
בפועל: תיזכרי בהבטחות האלה כשתזמיני פיצה ותתני להם לאכול אותה באמבטיה, כי אין לך כוח לשטוף את הרצפה בפעם השלישית היום.
2. את תחזרי לבגדים של לפני ההריון תוך חודש. למעשה, כבר בבית החולים תשאירי את הצאצא בתינוקייה לאיזו שעה, ותקיפי את מחלקת יולדות בריצה, עם עצירה לכפיפות בטן מול עמדת האחיות. את כל השוקולדים שתקבלו הביתה אחרי הלידה תתרמי לצדקה, ובהנקות הלילה תנשנשי מקלוני סלרי שחתכת מראש.
בפועל: תנסי להסתיר את הפנים כשתחמקי להאנגר הקרוב, כדי להצטייד בעוד חולצות רחבות וטייצים סלחניים.
3. את לא תהיי חרדתית. האקונה מטאטה, פאנטה ריי וקה סרה סרה, לא? הכל בסדר, מה שצריך לקרות קורה – ואין שום סיבה לרוץ לרופא כל עוד הילד נושם עצמונית. ממש לא כמו אמא שלך, שלקחה אתכם לסדרת בדיקות מקיפה בכל פעם שהמדחום העז לחצות את רף 38 המעלות המותר.
בפועל: את ורופא הילדים על בסיס שמות פרטיים, והוזמנת לחתונה של הבן שלו.
4. את לא תתכחשי לחברות שלך. אין, פעם בשבוע, פק"ל, את מגייסת את בעלך או איזו סבתא מזדמנת, ויושבת לשעתיים של ריכולים וזמן איכות נשי עם חברה. האמהות מהגן אולי היו מספיק טובות בשביל אמא שלך, אבל את? פחחח, כאילו שתסתפקי בפטפוטים על בניית הציפרניים של הסייעת. את תמשיכי לדון עם החברות שלך בקולנוע אקספירמנטלי.
בפועל: לא נעים לסכסך, אבל שימי לב שאיכשהו, השיחות איתך תמיד נגמרות בניים-דרופינג של משחות לתפרחת חיתולים, ומתקצרות פלאים.
5. את לא תדחפי אוכל. המנהג שלבטח יצר את שלל התסביכים התזונתיים שבהם את מתהדרת. את לא תרוצי כמו אמא שלך עם סנדוויצ'ים אחרי הילדים שלך, לא תכריחי לגמור מהצלחת ולא תעשי פעלולים. תגישי אוכל בריא ומזין, ומה שיאכלו – יאכלו.
בפועל: את מתרפסת כמו רכיכה, מראה להם ערוצים שפעם רק אזכור שמם היה מעביר לך צמרמורת בגב ומחכה לרגע שיבינו מה זה כסף כדי לתת להם שטרות מזומנים ביד. העיקר שיאכלו עוד שניצל.
6. את לא תשוויצי בתינוק שלך. נכון, הוא מקסים ומושלם, וחכם בטירוף, אבל מה את צריכה לנקר עיניים, ולהקים עלייך את אללה איסתור ולהקתו במופע של עין הרע וצרות עין? את לא תספרי לכולם מתי הוא התחיל לזחול, כמה מילים הוא כבר יודע ואיזה מפותח מוטורית הוא. ממש לא כמו פולנייה שרק מחכה להזדמנות להשוות לילדים אחרים ולהוציא אותם מפגרים וכושלים.
בפועל: לא תגידי. רק תצטטי את האחות בטיפת חלב ואת הגננת, שכבר באמת שנים במקצוע ועוד לא ראתה כזה עילוי.
7. את לא תתלונני כמה הלידה הייתה קשה. סיפורי הזוועה של אמא שלך, חמותך והדודות גרמו לך לדחות את הרחבת המשפחה בכמה שנים טובות. אחרי הכל. סיפורים על פרינאומים שנקרעים כמו נייר, עשרות תפרים ושבועות של צירים הם לא מעודדי הילודה הקלאסיים. את נשבעת שלא תחפרי לכולם כמה הלידה שלך הייתה קשה, ותתמקדי בצדדים החיוביים.
בפועל: אין אחד שלא שומע כמה נוראי היה. המזל הוא שלא עשו לך קיסרי, ואת התפרים שלך את יכולה להראות רק לרופא.
8. את לא תתלונני. תמיד סלדת מהנודניקיות האלה. שומעת: "לא ישנתי, לא אכלתי, כמה שמנתי", וחושבת: בשביל מה עשית ילדים? מישהו הכריח אותך?. תמיד ידעת שכשתהפכי לאמא, בניגוד לאמהות אחרות שאת מכירה (כולל כמה במשפחה שלך), תהיי גיבורה, לא תצייצי ואם תחשבי טוב יהיה טוב. בפועל: הכל טוב, רק שלא ישנת כבר שבועיים, הוא מוציא 4 שיניים ביחד ויש לו גזים, למרות שהוא בן שנתיים. אמא, מה עושים עם זה? סליחה שאמרתי שאני לא רוצה להיות כמוך, בבקשה תעזרי לי?