מירב לוי, מנהלת המרכז הישראלי לפונדקאות, יודעת טוב מאוד למה נכנסים הזוגות שהיא מלווה. היא מכירה כל שלב בתהליך הביורוקרטי, שוחה בפרטים הרפואיים ומדקלמת את ההליכים הפורמליים. אבל הידע שלה לא מתבסס רק על הנסיון שצברה כאשת מקצוע, אלא על סיפור החיים שלה, שהוביל אותה לפנות לפונדקאית אחרי שנים של טיפולי פוריות קשים.
"הרופא הציע לנו לחשוב על פונדקאות"
"התחתנתי בגיל 21, כדי להיות אמא צעירה, למרבה האירוניה", היא מספרת. "רק בגיל 30 הצלחתי להרות את בתי הגדולה, שי-לי, אחרי תשע שנים ארוכות וכואבות ותשע הפריות. לכל אורך הדרך לא אובחנה בעיה. הייתי מ'הבלתי מוסברות', אבל עובדה- הצלחנו להשיג הריון. לכן, כשרציתי להיכנס שוב להריון, הייתי מלאת תקווה. ידעתי שאולי זה ייקח זמן, ושיהיה קשה, אבל שבסוף נצליח.
כמו בנסיונות להיכנס להריון עם שי-לי, הלכנו על זה בכל הכוח, עם הראש בקיר. לא עניין אותי כלום, ידעתי שאני אהיה אמא, ולא משנה מה אצטרך לעשות. עברתי עוד 16 טיפולים, אבל בטיפול ה-25 היה סיבוך בהרדמה. הרופא שטיפל בי, פרופ' רזיאל, אמר לי שאמנם התפקיד שלו הוא להביא לי ילד, אבל יותר חשוב לו לשמור על החיים שלי.
הוא העלה את האופציה של פונדקאות, וכנראה שזה היה בעיתוי הנכון עבורי. אם הוא היה מציע את זה אפילו חודש קודם, לא בטוח שהייתי מוכנה בכלל לשמוע. אבל בנקודת הזמן הזו, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה טיפולים, פשוט הרגשתי שהספיק לי. די. לא רציתי לראות יותר רופאים, נמאס לי מהזריקות, רק רציתי ילד, ולא היה אכפת לי איך".
פרופ' רזיאל סיפר למירב על תהליך הפונדקאות, ואפילו הציע להכיר לה ולבעלה אם פונדקאית פוטנציאלית. "פגשנו אותה בקניון, במה שהיה קצת כמו בליינדייט מוזר. היא הקרינה המון שלווה וביטחון, ומיד ידענו שהיא מתאימה לנו. החלטנו להתחיל איתה בתהליך, ובמקביל התחלתי לחפש מידע. וכמה שלא חפרתי באינטרנט, פשוט לא מצאתי חומר רלוונטי.
אני זוכרת שנכנסתי ל'תפוז' כדי לחפש פורום לאנשים בתהליכי פונדקאות, ולא מצאתי. אני זוכרת שהשתגעתי, איך יש פורום ל'זינה הנסיכה הלוחמת', ורק לפונדקאות אין? כדי לעזור לעצמי ולאחרים, החלטתי להרים את הכפפה, והתקשרתי ל'תפוז'. באותה תקופה הם פרסמו שהם מחפשים מנהלי פורומים, והצעתי להקים פורום פונדקאות ולנהל אותו. התחלתי ממש מאפס, אספתי איתי כמה מומחים רלוונטיים ופתחנו את הפורום, שאותו אני מנהלת עד היום".
השלבים: מאבחון רפואי, הסכם משפטי ועד סנכרון המחזור של הנשים
לאט לאט למדו מירב, בעלה והפונדקאית שלהם את הדרך. אבחונים פסיכולוגיים ורפואיים להם ולפונדקאית, חוזה מדוקדק שנערך על ידי שני עורכי דין (אחד מטעם בני הזוג ואחד מטעם הפונדקאית) וסיכום כספי הסתיימו בהצלחה. אז הגיע רגע האמת: הוועדה של משרד הבריאות, שפוגשת את בני הזוג והפונדקאית ומתרשמת כי מניעהם טהורים וכי הצורך הרפואי אקוטי.
מרגע שניתן האישור החוקי, התחילו בתהליך. בשלב הראשון סונכרן המחזור של האם הפונדקאית והאם הביולוגית, באמצעות גלולות. שתיהן הפסיקו ביחד את נטילת הגלולות, וקיבלו טיפול הורמונלי: האם הביולוגית מקבלת תרופות להשראת ביוץ, והפונדקאית – הורמונים לעידוד הצמיחה של רירית הרחם, כדי שתוכל לקלוט את הביצית המופרית. כאשר יש ביציות בשלות, הן נשאבות מגופה של האם הביולוגית, מופרות בזרע של בן הזוג וכעבור יומיים-שלושה מוחזרות לרחמה של הפונדקאית.
"הפונדקאית נכנסה מיד להריון. למעשה, היא אמרה לי מההתחלה שאין סיכוי שזה לא יצליח. 'באמת נראה לך שישימו לי עובר ברחם והוא לא ייקלט? זה לא יכול להיות!'. ואני, שכבר עברתי כל כך הרבה, לא רציתי לקלקל את התמימות ואת השמחה שלה. הייתי כל כך רגילה לקבל עוד ועוד תשובות שליליות, עוד בדיקת הריון ועוד אחת, עד שפשוט סירבתי להאמין שהנה- הצלחנו בטיפול הראשון. היא בהריון, היא נושאת את התינוק שלנו.
כשהגענו לבדיקת הדופק, האושר שלנו הוכפל. ראינו שני לבבות קטנים פועמים – תאומים! התחלתי כבר לפנטז על עגלות כפולות, אבל אז קרה משהו נורא. בשבוע 10 עשינו עוד בדיקה, וגילינו שאחד העוברים פשוט הפסיק לחיות. ניסינו להתנחם בזה שעדיין יש הריון, אבל האכזבה הייתה קשה".
מאותו רגע, מספרת מירב, החרדות והחששות נגסו בה ביתר שאת. "דמיינתי תסריטים שחורים, היו לי סיוטים. חלמתי שהפונדקאית מתקשרת להודיע לי שהיא ילדה, אבל אני לא שומעת את הטלפון ובגלל שלא באתי נותנים את הילד למישהו אחר".
מעבר לחרדות, שמוכרות כמעט לכל אשה בהריון, נלווים להריון פונדקאי גם תחושות קשות של כשלון. "זה שיש לי ילדה אחת נהדרת, שילדתי בעצמי, לא הקהה את הכאב על זה שלא הצלחתי שוב", מספרת מירב. "ההרגשה היא שאת לא מצליחה לממש את הנשיות שלך במובן הכי בסיסי ועמוק. הייתי צריכה לעשות עבודה מאוד רצינית על עצמי, לשחרר, לוותר על הרגשות הלא נעימים האלה".
"הרופא שלף אותה מרחם הפונדקאית ומיד הניח אותה עליי"
אחרי תשעה חודשים של דאגות, הגיע הגמול. "הפונדקאית שלנו בחרה ללדת בניתוח קיסרי, וכמובן שהיינו איתה בניתוח. כל בית החולים התרגש איתנו, זה היה ממש אירוע נדיר ומשמח. איך שהרופא שלף אותה מהבטן, הוא הראה אותה לפונדקאית לרגע ומיד הניח אותה עליי. העיניים הכחולות שלה, שדומות כל כך לעיניים של אבא שלה, פשוט זרחו אליי, והרגשתי איך כל הפחדים והחששות פשוט נמוגים בשנייה. הרגשתי גל עצום של אהבה ששוטף אותי, אליה ולפונדקאית, שנתנה לי דבר כל כך מדהים ועשתה בשבילנו דבר כל כך עצום. היא נתנה לנו את ליבי.
עוד במהלך ההריון, פגשה מירב את ד"ר אלי תימן, שכתבה אז את עבודת הדוקטורט שלה על תהליכי פונדקאות. ד"ר תימן ראיינה את מירב, בעלה והפונדקאית, וסיפרה להם על מרכז ליווי לזוגות ופונדקאיות בקליפורניה.
"ד"ר תימן אמרה לי שלדעתה אני חייבת להקים מרכז כזה בארץ, ובהתחלה זה היה נראה לי מופרך. אבל לאט לאט, במקביל להתקדמות ההריון, היא שכנעה אותי, והמרכז הפך מרעיון שנזרק לאוויר למשהו ממשי. היו לי כבר אנשי מקצוע – עו"ד, פסיכולוגים ורופאים – שהכרתי מהפורום שהקמתי ב'תפוז', ולאט לאט התחילו להגיע אליי זוגות ונשים שרצו להיות פונדקאיות.
היום אני עוזרת לזוגות שעמדו בדיוק במקום שבו עמדנו אנחנו. מבולבלים, כואבים, ולא יודעים לאן לפנות. אני מקווה שהסיפור שלי ייתן תקווה לכל הזוגות שכל כך רוצים ילד, ויעודד נשים לחשוב להיות פונדקאיות בעצמן. זה אמנם לא תהליך פשוט, ויש תגובות ושאלות מהסביבה, אבל בסופו של דבר, את נותנת למישהו את העולם שלו".
סייעו בהכנת הכתבה: עדה אטיאס, מהמרכז להורות באמצעות פונדקאות של מינה יולזרי ועדה אטיאס ; פרופ' עמי עמית, מנהל היחידה להפריה חוץ גופית במרכז הרפואי ת"א