הגעתי להורים בשישי בבוקר, אחרי הדייט שהיה לי עם אורית, חברה קרובה שהתרחקה. נפגשנו בבית הקפה השכונתי על ציר גבעתיים תל אביב, העיניים שלה, נחו על הבטן המנופחת שלי ונדדו לשם ביחד עם המחשבות שלה בערך כל חמש שניות.
אחרי עשר דקות של מבטי רנטגן פולשניים פלטתי את הרעל שלי לעברה. "את יכולה להפסיק להסתכל, אני לא בהריון, סתם שמנה מההורמונים". הבעת הפנים החולמנית שלה עשתה פניית פרסה חדה. החיוך שלה התחלף במבט חסר הבעה שלא יודע איך להתמודד עם המידע ששפכתי על שולחן ארוחת הבוקר, יחד עם חצי כוס קפה.
פתאום כל אחד נכנס לי לתוך השחלות
המשכנו לשבת ככה שותקות, ואני נזכרתי בביקור הראשון של אורי ושלי אצל רופא הפריון שלנו. הקלות שבה הוחלט לשלוח אותנו לתהליך ההפרייה החוץ גופית הותירה אותי מלאת שאלות. אני זוכרת שישבתי אצלו בקליניקה ובכיתי, אורי הניח לי יד על הברך וניסה לנחם אותי עם המבט הכי סימפטי שהוא מצא, אבל יכולתי לראות בבירור שגם הוא עצוב.
זה היה ביום חמישי בשלוש בצהריים ואיך שחזרתי למשרד סיפרתי לדנה הבוסית שלי. התיישבתי מולה ועוד לפני שפתחתי את הפה נפתחו הברזים של העיניים ובכיתי שוב. וגם כל סוף השבוע בכיתי, מתלבטת למי לספר על המצב החדש והעגום שלי.
הקושי הרגשי של זוג העומד בפני המסע הזה הוא לא נתפס לפעמים. זה מסע שיש לו התחלה ואין לו סוף ולכן ההחלטה עם לספר או לא ולמי היא מהותית, לפחות כך היא היתה עבורי. ברגע שמודבקת לך התווית של מטופלת פוריות, תהיי בטוחה שזה יגרור שאלות קשות, המלצות, מבטים עצובים, עידודי סרק למניהם שלא יכולים לעודד אפילו נמלה במשבר.
ואכן בכל הפעמים שסיפרתי, הרגשתי אמנם כאילו אבן גדולה ירדה מעל ליבי, אבל המשקל שלה רק התחלף באבנים קטנות שהעיקו אפילו יותר והרשו לכל אחד כמעט להכנס לי לתוך השחלות, בלי לשים לב כלל לתמרור עצור שמרוח לי על כל הפרצוף.
גם הסיפורים שכביכול מנחמים, על הדודה של האמא שהיתה שתיים עשרה שנים בטיפולים ובסוף נקלטה לא לפני שהפילה שלוש פעמים, לא באמת עודדו אותי. זה רק גרם לי לחשוב על מה שעוד צפוי לי. כי אם שתיים עשרה שנה של טיפולים מתישים לגוף ולנפש, נשמע כמו עידוד לגיטימי, אז בתור מטופלת פוריות מדופלמת עם תעודות, תנו לי לספר לכם, זה לא מנחם. ממש לא.
בהתחלה לא יכולתי לספר להורים
התחלתי לקרוא, ללמוד על כל מה שהדרך הזו עלולה לזמן עבורי. נכנסתי לכל פורום אפשרי, שאלתי שאלות, קראתי סיפורים, שמחתי על כל הודעת הריון חדשה ובכיתי מול המילים שנשקפו אליי מהמסך בכל פעם שקראתי על עוד בדיקת בטא כושלת ועצובה.
תנו לי לספר לכם, יש יותר תוצאות שליליות, לפחות ככה הסטטיסטיקה אומרת ובין דפי הפורום זה גם נראה אמיתי וכואב מדי. בסוף הפסקתי להיכנס לפורום, פחדתי לדעת יותר מדי, להיסחף לתוך מציאות שלא התחשק לי לחיות בתוכה, אז הפסקתי. גם אורי לא רצה שאכנס לזה, הוא חזה את התהומות שזה משך אותי עליהם ובחוכמה לא נתן לי ליפול לתוכם.
להורים לא סיפרתי בהתחלה, וגם ללא לחברים הקרובים. בכל פעם שכן סיפרתי זה הרגיש קצת כמו שזה הרגיש עם אורית, בדייט האילם שלנו. המבטים העצובים של כל מי שקרוב מדי השאירו לי עצב גדול שלא רציתי להתמודד איתו. מצאתי את עצמי מעודדת את הסביבה יותר מדי פעמים, מבטיחה להם שבסוף זה יצליח, תוהה ביני לבין עצמי, מי מבטיח את זה לי?
שתי החברות שישבו בשולחן מולי סיפקו לי מפלט בידורי ממה שהתחולל אצלי בשולחן. הריב הסוער שלהן והעזיבה הפתאומית של הבחורה עם השיער השחור גרמה לי לחשוב על בריחה קטנה משלי.
לבסוף, כשכבר נשארו רק פירורים בסלסלת הלחם, אורית אזרה אומץ ושאלה, מתעלמת מחוסר הנוכחות שלי. ואני עניתי, תשובות ענייניות שלא היו מביישות אף בעל מקצוע עם תעודות, אבל גם לא מסגירות את הסערה שמתחוללת בבטן שלי בין ההורמונים לשאריות החביתה.
אחרי בערך שעתיים של שיח אינטימי שכלל לא התקיים וממש לפני שנפרדנו היא עוד הספיקה לשחרר לכיווני אי אלו מילים מעודדות, שכנראה עושות את העבודה מצויין עבור מי שלא זקוק להן. חיבוק. נשיקה. יהיה בסדר. שלום.
היום כולם כבר יודעים
אורית חזרה כנראה למקום שהיתה בו לפני שעתיים בערך, חסרת דאגות ואני חזרתי גם. עדיין עם הבטן הנפוחה שלי.
נסעתי להורים. כשהגעתי אליהם, היה כבר צהריים ואחרי הדייט עם אורית, נשברתי ובכיתי, לחמש דקות, אולי, בדיוק עד לרגע שהצלחתי לאסוף את כל החלקים. אמא שלי ברחה למטבח, מייצרת שם שברים משל עצמה שממש לא התחשק לי לאסוף.
כל זה היה לפני כמעט שנה, לא יותר מדי זמן אחרי שנכנסנו למרתון הטיפולים. היום אני כבר יכולה למשל, להיכנס לפורום בלי שום קושי, מצאתי שם חברות שותפות לגורלי שמבינות אותי לפעמים יותר טוב מכל אחד אחר ואני אפילו לא מכירה אותן בשמן האמיתי.
כל מי שסביבי כבר יודע וגם מי שרחוק יותר. טוב, האמת, קצת קשה להימלט מזה כשאת הופכת לסוג של סלב פוריות ואפילו כותבת על כך טור משלך... מצד שני תמרור העצור שהיה מרוח לי על הפרצוף עדיין שם, מוכן להדוף את כל מי שמעז להיכנס לאן שהוא ממש לא מוזמן.