נכנסנו אני וזוגתי לרופא, אחרי שיחה על כל מיני הורמונים, חומצות וחישובי תאריכים, וכל המבטים הופנו אלי. ״אפשר?״ שאל אותי הרופא.
״אפשר מה?״, תהיתי. ביני לבין עצמי חשבתי שאנחנו פה כי היא לא מצליחה להיכנס להריון, מה אתה רוצה ממני?
הוא מזמין אותי אל מאחורי הווילון ומבקש ממני להראות לו. שנבין, בניגוד לנשים שמתורגלות בביקורים תקופתיים אצל גניקולוג, אני לא ידעתי מה מצפה לי. ואז הוא שלח יד. חשבתי שאני מת. האינסטינקט הראשון היה להכניס לו אגרוף. התאפקתי. בכל זאת הוא החזיק אותי בנקודה רגישה. יצאתי מאחורי הווילון גבר אחר, מחולל. רק שזה לא נגמר שם. קיבלתי כוסית קטנה והובילו אותי לקצה המסדרון. השעה 08:00 בבוקר, שנבין.
״אני אחכה לך פה״, היא אומרת לי בחיוך. הדלת נסגרת ומעכשיו זה רק אני, הכוסית ואשתי שמחכה בחוץ. כל מה שיכולתי לבקש באותו הרגע זה שהאדמה תבלע אותי ומהר.
עוד ב-9 חודשים:
>> אני מוקירת תודה על ההפלה שעברתי
>> עדי כצמן: מיומנה של מטופלת פוריות
>> היולדת שהפכה לסיפור היום באיכילוב
חצי שעה עוברת, היא מדברת אלי ואני לא שומע כלום. הדלת נפתחת ומאחורי השולחן יושב הרופא המחלל. הוא עובר על תוצאות הבדיקה ואומר בחיוך לאשתי: ״טוב, זה לא את, זה הוא״. באותו הרגע, משקולת של 50 טון נופלת ומרסקת אותי. לא הצלחתי לקום, לא העזתי להביט לאף אחד בעיניים. ״אבל מזה נכנסים להיריון, יהיה בסדר״, הרופא מנסה לעודד אותי.
יצאנו משם שקטים, או שרק אני הייתי בשקט, לא זוכר בדיוק. בכל אופן הובלתי בחזרה למכונית כעלה נידף, חסר עמוד שדרה. כמו אריה זקן שמבין שעליו לפנות את מקומו בשבט לטובת זכר צעיר וחזק. דלת המכונית נסגרת,
״העיקר שאנחנו יודעים עכשיו מה הבעיה״, היא אומרת לי. "כן בטח, זה העיקר״.
נסענו משם, הבטתי החוצה מהחלון וכל מי שחלף על פני ולאן שלא הסתכלתי, כולם נראו לי בהיריון, או בעצם כמעט כולם. המחשבות רצות בראש, התסכול גדול ולא רק מהפגם בגבריות, אלא בעיקר מרגשות אשמה על כך שהאדם שאתה הכי אוהב צריך לסבול בגללך. בגללך היא תאלץ לקבל זריקות שיפוצצו את גופה בהורמונים ובגללך היא תעבור טיפולים פולשניים וכואבים. אתה פשוט גבר בלאי.
ואם זה לא מספיק, אתה גבר בלאי חצי פולני עם אמא 100% פולניה, מה שמסבך עוד יותר את העניין. כמה פעמים אפשר לשאול ״ומה איתכם? לא בא לכם גם?״ האמת שכן, אבל מה לעשות, הבן שלך לא כזה מושלם כמו שחשבת. אז במקום לענות לכולם, נשארנו לשבת לבד בחושך, ולא יצאנו יותר מהבית. חלילה שלא יראו שהפכנו מזוג לאשה עם שני צללים. האחד שלה והשני הוא אני. גבר בלאי.
* אסף שגיא גפני הוא יוצר הסרט "אמרנו שלא בוכים"