שבוע 6 וטיפטיפה, ואנחנו הולכים לראות דופק אחד. בעצם שניים. שניים?! וואו זה מטורף. הבטאות שלי לא היו כל כך גבוהות - אז איך זה שפתאום אני בהיריון עם שניים? ומה יהיה עם פיצקית שלנו שהיא בעצמה עוד ממש פיצקית. החשש עם שניים הוא כאמור הרבה יותר מפי שתיים. טריליוני חרדות עברו אצלי אבל בוא נודה על האמת, עדיף היה לשמור אותן לזמן רלוונטי יותר, אחרי השלב המלחיץ של ההיריון, ויש לכך סיבה כי שבוע אחר כך, כבר נשארנו רק עם דופק אחד.
באחת השבתות, כשהשלב המלחיץ של ההיריון, כלומר השליש הראשון היה עוד שנייה מאחורינו, הרגשתי לא טוב. ממש לא טוב. אחרי כמה שעות של כאב ראש מתמשך - החלטתי ללכת למוקד. "רק כדי לוודא שהכל בסדר", חשבתי לעצמי.
אורי מצדו דווקא חשב שזה מיותר. אבל התעקשתי. התלבטנו ביחד אם אורי בכלל צריך להצטרף אליי או שאולי עדיף שיישאר לשמור על האוצרית הקטנה שלנו. ברור שבסוף החלטנו (כלומר, אני החלטתי) שהכי נכון יהיה להקפיץ את ההורים שלי שישמרו עליה ושנלך לשנינו. בשביל מה יש סבא וסבתא?
"את תראי, הכול בסדר. נבדוק אותך ונשחרר אותך"
נסענו למוקד, ובדרך כבר הרגשתי יותר טוב. היי, אפילו חשבנו איפה נלך לאכול אחרי הבדיקה. הרופא התורן במוקד הבטיח לנו שאין שום קשר בין ההרגשה הלא טובה שלי באותו יום למה שזז לי בבטן. לדעתו, בדיוק כמו אורי, זה היה מיותר להגיע, עוד רגע הוא יבדוק אותי והוא משוכנע שיוכל להרגיע אותי סופית שהכל בסדר.
את הקול הזה לא שמעתי.
הוא חיפש את הדופק זמן שנראה כמו נצח. גם בלי להיות מומחית אולטרסאונד גדולה, יכולתי לראות כבר בשנייה הראשונה את מה שכנראה כבר ידעתי בלב. גם הדופק בעובר שנותר - פסק.
ואז גם הרופא אישר. הוא הבטיח לי שזה לא בגלל משהו שעשיתי או לא עשיתי, ושזה יכול היה לקרות בכל מקרה. כמובן שהמשפט האחרון שלו היה בדיוק מה שהצית את כל גלגלי השיניים במוח שלי. התחלתי להתחקות אחר מעשיי. לחשוב מה בדיוק עשיתי שגרם לדבר הזה להתרחש. אולי הרמתי את פיצקית יותר מדי, או שניקיתי את הבית יותר מידי, או הלכתי הרבה מדי, או פחות מדי, או חשבתי הרבה מדי, או מעט מדי. במחשבות שלי היה המון כל מיני "מדיים" שעשיתי ולא עשיתי.
הרופא התורן שלח אותנו למיון רק בשביל להיות בטוח שהאבחנה שלו נכונה. תכלס, מה רע בקצת בירוקרטיה של בתי חולים ביום הכי נורא שהיה לי בשנים האחרונות, או אולי בכלל?
ההיריון החזיק מעמד עשרה שבועות בדיוק. כבר ראינו דופק קטן (אפילו שניים) עם עובר שכמעט מתאים ליום שלו... אבל רק כמעט. בעיניי רוחי כבר דמיינתי איך הפעם אני יולדת בלידה טבעית בדיוק כמו שהבטחתי לעצמי בלידה הראשונה. אולי בפעם הבאה.