בניגוד לרוב רובן של מטופלות הפוריות, כבר מהדייט השלישי שלי, עם מי שלימים הפך לבעלי, ידעתי שנזדקק לטיפולים כדי להביא ילדים לעולם. הסיפור שלנו יוצא דופן גם בגלל מסלול הטיפולים שעברנו: "מאפס למאה", בלי נסיונות טבעיים, כדורים וזריקות קלות – אלא הישר ל-IVF עם מיקרומניפולציה, הטיפול ההתערבותי מכולם.
"אין קונדום, אין גלולה, אין ילד"
לאותו דייט הגעתי נסערת. כמה דקות קודם לכן סיימתי שיחה עם חברה, שסיפרה לי על ריב קשה בין חברה אחרת לבן הזוג שלה, שהיה עקר. בלהט הריב, היא צעקה עליו: "לא ייצא לי ממך שום דבר אף פעם, אפילו ילד אתה לא מסוגל לתת לי". אני הזדעזעתי מהמשפט הזה, שהיה נשמע לי אכזרי מאוד, ושאלתי את בן זוגי איך הוא היה מגיב, כגבר, בסיטואציה כזו, ואם הוא יכול בכלל לדמיין דבר כזה.
להפתעתי, הוא אמר לי שהוא לא ממש צריך לדמיין, ושהוא יודע בדיוק איך הוא היה מגיב, מכיוון שהוא במצב דומה. בגיל 22 הוא חלה בסרטן האשכים, ולכן הוא לא מייצר זרע בכלל, או לדבריו: "אין קונדום, אין גלולה, אין ילד". למעשה, לא רק שהוא לא מייצר זרעים – הוא גם לא מייצר נוזל זרע.
באותו רגע חשבתי: "אני לא מוותרת עליו". כאמור, היינו בדייט שלישי, וחתונה וילדים לא היו משהו שדיברנו עליהם או חשבנו עליהם עדיין. אך ככל שהקשר העמיק והפכנו לזוג, הבנתי שאם נרצה ילדים ניאלץ לעבור טיפולים, והתכוננו נפשית ליום שבו נתחיל.
ידענו שכמות הזרעים מוגבלת, ושאיכות הזרע ירודה. אך למרבה המזל, מיד כשהתגלתה המחלה בגופו של בעלי כרתו אשך אחד, ואחרי שהקפיאו כמה מנות הוא החל בסבב כימותרפיה שהשמיד, ככל שידוע לנו, את שארית הזרעים בגוף. לכן, היה ברור שהפריית הביציות שיישאבו ממני תיעשה ב-ICSI (מיקרומניפולציה) – שיטה שבה מזריקים את הזרע ישירות לתוך הביצית, ולא סומכים עליו שימצא את דרכו לבד בתוך הצלוחית במעבדה.
הטיפולים היו סיוט
סבב הטיפולים הראשון שעברתי היה נורא. נראה היה שאין תופעת לוואי שפסחה עליי. גירוי יתר שחלתי, אלרגיה למונוגון ופריחה שתקפה אותי, ואילצה אותי להחליף תרופות באמצע הסבב. לא הסבירו לי מתי להזריק, והזרקתי בבוקר תרופות שלוקחים בערב. מתוך 25 זקיקים נוצרו 17 ביציות, ורק חמש הפריות. החזירו 2, ואחרי שבועיים קיבלנו תשובה שלילית, שלא ריסקה אותנו מרוב שהייתה צפויה מראש.
בגלל עניין כלכלי החלטנו להפסיק את הטיפולים, וכמעט שנה היינו בהפסקה יזומה. כשחזרנו, אמרתי לבעלי שעכשיו מרכזים מאמצים שנה, ולא יותר. למודת מכאובים ושבעת מרורים מהסבב הראשון, לא רציתי להפוך לרחם ושחלות על רגליים, והחלטתי שאם לא ילך תוך שנה, נוותר.
בגלל התגובה הקשה בסבב הקודם, התחלנו במינון מאוד נמוך - וכלום לא זז. בגלל שהיינו מטופלים ברפואה הציבורית, במחלקת IVF של בית חולים, כל יומיים פגשנו רופא אחר, וכל אחד אמר משהו אחר.
אחרי הרבה בלבלול ותסכול הגיע יום השאיבה, ושאבו לי רק 5 ביציות בשלות. מהן, רק אחת הופרתה. הבנו שהסבב כבר אבוד, וכבר דיברנו עם הרופא על החלפת הפרוטוקול. ניסינו ביחד להבין מה הסיבה להפרש העצום בכמות הביציות בין שני הסבבים, והגענו להחלטות ולמסקנות לגבי ההמשך, המינונים ואופי הטיפול שנקבל.
ביצית אחת, לא יותר
שבועיים אחרי ההחזרה הלכתי לעשות בדיקת בטא, כי חייבים, ובכלל לא חיכיתי לתוצאה. זה היה מבחינתי עוד שלב שצריך לעבור בדרך לטיפול הבא, כמו מילוי טפסים או קניית סטוק חדש של תרופות. עבדתי אז כסדרנית של תנובה, והייתי בהפסקה בחדר אוכל של אחד הסופרים. כשהגיע הטלפון, חייכתי כמו אהבלה.
כמובן שלא אמרתי כלום לאף אחד, מכיוון שזה היה מקום עבודה חדש, ולא ידעתי איך לספר לבעלי. יותר משמחה, הרגשתי הלם, הפתעה מוחלטת. פשוט לא האמנתי שזה קרה, שביצית אחת הצליחה. לא רציתי בטלפון, זה נראה לי לא מתאים. גם על השלילי לא סיפרתי בטלפון. החלטתי ללכת על השיטה הקלאסית, להשתין על מקלון ולהראות לו את צמד הפסים. בדרך הביתה עצרתי בסופר פארם וקניתי בדיקת הריון, שעד היום שמורה אצלנו בבית. לצערי, בעלי לא חובב קומדיות רומנטיות, ולא הבין מה אני רוצה מחייו עם המקלון הזה, כך שההפתעה הדרמטית שתכננתי נהרסה.
ההורים שלנו לא ידעו שאנחנו בטיפולים, והחלטנו להמשיך עם מדיניות העמימות עד הסקירה המוקדמת. בגלל ההפתעה הגדולה, שהביצית הקטנה והמסכנה הזו הניבה הריון, לא עיכלנו מה קורה, והיינו מלאי חששות. אני לא אוהבת לשקר, אבל די טובה בלהסתיר מידע.
מלבד זאת, לא סמכנו עליהם שלא יספרו, ועובדה שברגע שסיפרנו, למרות שביקשנו לא להפיץ עדיין, התחיל מבול טלפונים. אנחנו מאוד פרטיים, לא מתאים לי שייכנסו לי לעניינים האישיים, ולכן אנחנו שלמים עם ההחלטה לשמור לעצמנו את מה שעברנו – עד היום ההורים שלנו לא יודעים איך הרינו את מעיין, וגם כשנעשה טיפולים נוספים, לילד הבא, לא נספר – ונצטרך למצוא תירוץ טוב למה אנחנו מבקשים שישמרו עליה.
העובדה שיש לנו כמות מוגבלת של זרע לא מוסיפה לנו לחץ. קודם כל, יש לנו כבר את מעיין, כך שגם במקרה הכי גרוע, אם לא נצליח, אנחנו מסתפקים במה שיש. בנוסף, אם ייגמרו הזרעים הקפואים, ישנם ניתוחים שונים שאפשר לעשות באשך כדי לנסות ולדלות משם תאי זרע בודדים, אבל לא בטוח שנגיע לשם. היום אנחנו יודעים שגם זרע אחד קטן וביצית אחת בודדה מספיקים. מעיין שלנו ידעה תמיד מה היא רוצה, והיא רצתה לבוא לעולם.