הכל התחיל באהבה גדולה. התחתנתי בגיל 19, בזמן שרותי הצבאי. בעלי, האהבה הראשונה שלי, היה כבר סגן בחיל האוויר והרגשנו בשלים ומוכנים לצרף ילד לחיים שלנו. לא לקחתי גלולות, כך שפשוט החלטנו להפסיק להיזהר. ניסינו חודש, ועוד חודש, ולא הלך. בשלב הזה עוד לא היינו לחוצים, בכלל לא עלה בדעתי שמשהו יכול להיות לא בסדר.
קיבלתי כדורים שעשו שמות בגופי
בשבת אחת נסענו להוריי. המחזור שלי איחר, והתלבטתי אם לספר לאמא שלי. היא הייתה עם הגב אליי, ואמרתי לה "יש לי איחור במחזור". היא שמחה, ואמרה לי שהיא כבר מאוד רוצה שאני אהיה בהריון, בין היתר, בגלל שאני חולה במחלה גנטית שנקראת FMF (קדחת ים תיכונית) וכנראה שהיה קיים בה איזשהו חשש שלא אצליח להרות בשל כך. תוך כדי שיחה הרגשתי צורך ללכת לשירותים, ושם גיליתי את האכזבה הראשונה, בדמות כתם דם שהודיע שהמחזור הגיע.
באותה תקופה עבדתי כמזכירה במרפאה של רופאים מומחים, ואחד מהם היה גינקולוג. לא פניתי אליו, ורק כמה חודשים לאחר מכן החלטתי לגשת לבדיקה. הפרופיל ההורמונלי גילה שאני לא מבייצת, אבל הוא נתן לי טבלאות למעקב אחרי חום השחר. עקבתי בדייקנות כמה חודשים, ואפילו זיהיתי כמה ביוצים, אבל כלום לא קרה.
הרופא שלי הפנה אותי למומחה לפוריות, שלא עשה הרבה חוץ מלתת לי איקקלומין. היום כבר מגבילים את הטיפול בכדור הזה, ובקרוב כנראה שיפסיקו להשתמש בו, אבל אני לקחתי כמויות עצומות, שעשו שמות בגוף שלי. בנוסף קיבלתי תרופות להשראת ביוץ, ובסה"כ הטיפולים הללו נמשכו שנה. כשראינו שזה לא עובד, עברנו ישר ל-IVF, בלי לעבור את שלב ההזרעות.
בשיחה מאוד קצרה עם הרופא הוא הסביר כי לאחר הטיפולים והבדיקות שכבר עברנו, נראה שאנחנו "לא מוסברים" ולא נמצאה שום סיבה אמיתית לחוסר היכולת שלי להרות.
שיקויים, קמיעות וביקור בחירייה
מתוקף תפקידו של איציק בצבא עברנו כל הזמן ממקום למקום, מה שאיפשר לי לחוות טיפולים במספר בתי חולים ולעבור מספר לא מבוטל של רופאים. כל הזמן האמנתי שאם אחליף רופא נצליח. הייתי אצל הרופאים מהשורה הראשונה בארץ בתחום הפוריות, ניסינו במקביל גם דיקור סיני, אבל זה לא הצליח, לא בגלל שזה לא עובד, פשוט הייתי בהתנגדות והייתי סקפטית לגבי כל דבר, כולל הטיפולים.
תקופת הטיפולים היתה קשה מאד עבורי. אני באה ממשפחה מרוקאית מסורתית, אף אחת מהאחיות או הגיסות שלי לא הבינה את הדבר הזה. אני הראשונה שפגשה בקושי הזה ולא הצליחה להרות עד 3 חודשים מהחתונה. היה לי קשה לראות איך כולם יולדים שוב ושוב, עוד ברית, עוד בריתה, ורק אני לא מצליחה. כולם שאלו אותי מה קורה, וכל שאלה כזו פצעה אותי.
שתיתי שיקויים, נסעתי לטקסים, ענדתי קמיעות. השיא היה שנסענו להילרית שגרה ליד חירייה. אני לא אשכח איך הלכנו בין הרים של זבל, והגענו לבית שלה, רק כי הבטיחו לי שתוך שלושה חודשים אכנס להריון. עשיתי הכל, רק כדי שלא יגידו שלא ניסיתי. היום אני יודעת שהדברים האלה כן יכולים לעבוד, אבל אז הייתי סקפטית, ציפיתי לכישלון ולא נתתי לעזרה הזו להגיע אלי. אני יודעת שבשלב מסויים הרמתי ידיים. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. לא רוצה את הסבל הזה. רוצה להיות שמחה ומאושרת. רוצה להיות כמו כולן. רוצה להיות אמא.
אחרי 8 שנים של סבל נוראי, אינספור זריקות וחיים אחרי מרוץ השעון והזמן החלטתי לעשות חושבים. ריבונו של עולם לא רוצה שאני אהיה בהריון? אני אעקוף אותו. אני אאמץ. התחלנו מסע חדש. אימוץ בארץ? סיוט. אימוץ בחו"ל? ניירת, טלפונים, התכתבויות ובירוקרטיה שלא נגמרת.
על מנת שאהיה הכי שלמה ושקטה החלטנו שאנחנו הולכים ל-IVF אחרון. המחזור השתגע, כבר עברו 50 יום, והלכתי לבדוק את רירית הרחם כדי לדעת מתי המחזור אמור להגיע. הטכנאית, שהכירה אותי היטב, בכל זאת 8 שנים של טיפולים, הכניסה את המכשיר, ופתאום השתתקה.
"את לא צריכה לקבל מחזור", היא אמרה לי. "את בהריון". הייתי בשוק מוחלט. אני? איך זה קרה? מתי? ביקשתי שתקרא לרופא, לא האמנתי. התקשרתי לבעלי, הייתי בטוחה שאצרח, אבל יצא לי רק קול חלש: אני בהריון. לא חיכינו שנייה, מיד סיפרנו לכולם, ואנשים היו מאושרים בשבילנו. כולם חיכו יחד איתנו שמונה שנים, ולא רציתי לחסוך להם רגע אחד של אושר. האימוץ נשאר מחוץ לתמונה.
לפתע בשבוע 36 לא הרגשתי תנועות
ההריון לא היה קל. היו לי התקפים של המחלה בזמן ההריון, וכמובן שהוגדרתי כהריון בסיכון. הרופא שלי אישר לי לבוא לאולטרסאונד ומוניטור מתי שרק רציתי, וכל הזמן הייתי בפחד מטורף. הגרון שלי היה חנוק במשך תשעה חודשים.
בשבוע 36, ביום חורפי, עשיתי חפיפה למחליפה שלי, לקראת חופשת הלידה. הגעתי הביתה מהעבודה, תשושה, ופתאום לא הרגשתי תנועות. לקחתי שוקולד, ועדיין לא הרגשתי כלום. התקשרתי לבעלי, שהרגיע אותי, אבל לא הצלחתי להירגע. הייתה הפסקת חשמל, גשם, חושך, והייתי לחוצה מאוד. הגענו לבית חולים, חיברו אותי למוניטור – ושומעים רק מים. עברנו חדר אחרי חדר, מכשיר אחרי מכשיר, ולא שמענו כלום. הרופאים עשו לי אולטרסאונד, ונאלצו לבשר לי שאין דופק. רועי שלנו, שאת השם קיבל כבר בחודש חמישי, בזמן קידוש שבת ("אדוניי רועי לא אחסר"), נפטר.
רצה הגורל ובאותו יום בדיוק גם הדוד שלי נפטר, וכשהתקשרתי לאחותי היא הייתה בטוחה שאני מתקשרת להודיע שאני בחדר לידה. נאלצתי להגיד לה שהם לא נוסעים להלוויה, אלא צריכים להגיע אליי לבית החולים. עברתי לידה שקטה, ועד היום אני לא יודעת איך עמדתי בזה. זו הייתה חוויה רוחנית מטורפת, יד אלוהים עזרה לי. הביאו לשם עובדות סוציאליות, כי חששו שאתאבד בגלל הטרגדיה הזו. שמעתי מסביבי דברים כמו "את צעירה, יהיו לך עוד ילדים", וכמובן שבאותם רגעים זה ממש לא מה שהייתי צריכה לשמוע.
בעלי ואחותי היו איתי, ורק הם ראו את רועי. באותה תקופה לא היה מקובל לראות את הילד שנולד מת, וזה יצר אצלי חור שחור שלקח לי שנים למלא. ביקשתי שלא תהיה שבעה, ואחרי שהשתחררתי מבית החולים נסענו להתאבל בשקט באילת. כשחזרנו, התקדמנו מהר עם תהליך האימוץ. היה לי ברור שאם אני לא מקבלת ילד, אני מאבדת את השפיות שלי.
תהליך האימוץ התקדם במהירות ובסופו הגענו לרומניה. אימצנו את מעיין וחזרנו איתה הביתה ביום של בר המצווה של האחיין שלי. עד אז אף אחד לא ידע על התהליך, חוץ מאמא שלי והאחים שלי. זה היה אירוע ענק, של מאות אנשים, כך שהשמחה הפכה מהר מאוד לשמחה שלנו.
החלטתי: הפעם הבאה שאגיע לבית חולים תהיה לחדר לידה
אחרי שלושה וחצי חודשים גיליתי שאני שוב בהריון, ספונטני, אבל לצערי זה היה הריון מחוץ לרחם, מהסוג המסוכן ביותר – בין החצוצרה לשחלה. ביום ההולדת שלי הוציאו לי את החצוצרה, וסוף סוף הייתה סיבה למה אני לא נכנסת להריון. שוב שטפו אותי רחמים עצמיים ואכזבה ענקית, אבל הייתי צריכה לאסוף את עצמי, בשביל מעיין. לא יכולתי להרשות לעצמי לשקוע.
כשמעיין הייתה בת שלוש וחצי החלטנו שחייבים לתת לה אח. עשיתי IVF נוסף, שהיה מוצלח מאוד. שאבו לי 11 ביציות, שכולן הופרו, הכל היה לפי הספר. החזירו שלושה, ואף אחד מהם לא נקלט, אבל הפעם האכזבה לא הייתה קשה. היה לנו ברור שאנחנו בדרך הנכונה.
חודש לאחר מכן הגענו להחזיר את העוברים הקפואים, והגעתי עם החלטה מאוד ברורה שהטיפול הוא עבור מעיין, ושבזה הפרק הזה בחיים שלי מסתיים. אמרתי שאני נכנסת ברגל ימין, מקבלת את העוברים והפעם הבאה שאני נכנסת לבית החולים היא לחדר לידה. הייתי מאושרת, נינוחה ושלווה, ממש צפתי באותו יום. דיברתי עם העוברים, עשיתי לעצמי דמיון מודרך בלי שידעתי בכלל מה זה. אמרתי להם שיעשו "משלוש יוצא אחד", ושאחד מהם יישאר. היה שיר שאני אוהבת ברקע, והאווירה הייתה כמו יום חתונה.
שאלתי את הרופא אם יש מישהי בתור, והוא אמר שלא. ביקשתי להישאר קצת בחדר, ונשארתי לבד בחדר, עם העוברים שלי. התפללתי שהפעם זה יצליח.
כמה ימים אחר כך הגיע יום כיפור, ואני הרגשתי כמו סמרטוט. לא אמרתי כלום לאף אחד, אבל ידעתי שזה זה, שאני בהריון. בדרך לנופש בסוכות עברנו בבית החולים, ועשיתי בדיקת דם. קניתי גם בדיקה ביתית, וכשהרופא התקשר בשמחה לבשר לי, אמרתי לו שאני כבר יודעת. גם ההריון הזה עבר בפחדים, אבל שונים. ידעתי שיהיה בסדר.
12 שנים של טיפולים, אבדן אחד נורא ואימוץ של ילדה מקסימה – וסוף סוף, הריון שהגיע לסיומו בידיים מלאות. הילה שלי נולדה.
נעמי בן זקן , אמא למעיין בת 15 והילה בת 11, היא מאמנת אישית להשגיות, מנחת קבוצות ליווי ותמיכה לנשים בטיפולי פוריות.