הרבה לפני שהגענו לטיפולים בעצמנו, והרבה לפני שידענו בכלל שיש בעיה, ידעתי די הרבה על בעיות פריון שעברו חברות שלי ונשים בסביבתי. לכן, אחרי שבעה חודשים של ניסיונות בלי הצלחה, כבר הייתי אצל רופא נשים. בגלל שהייתי בת יותר מ-30, הוא לא התעקש שנחכה שנה, ושלח אותנו מיד לבדיקות הורמונליות ובדיקות זרע.
הייתי בטוחה שהבעיה אצלי
כל החיים שלי סבלתי ממחזור לא סדיר, ומכאבי מחזור וביוץ חזקים. לכן, כשהתחלנו לחשוב שיש לנו בעיות פוריות, הנחתי אוטומטית שהבעיה היא אצלי. להפתעתי, הקושי נבע דווקא מהזרע של בעלי. ביום שבו קיבלנו את התוצאות, דיברתי בערב עם חברה שלי, שמנוסה בענייני טיפולים, והיא אמרה לי מיד שעם נתונים כמו שלנו, די בטוח שנגיע מהר מאוד ל-IVF. כשהגענו לרופא, הוא אישר את האבחנה, ואמר שאם אנחנו רוצים הוא יכול לשלוח אותנו לכמה הזרעות, בשביל ההרגשה הטובה, אבל לדעתו אין ממש טעם.
לקחנו פסק זמן כדי להחליט מה אנחנו עושים. נסענו לתאילנד, בתקווה שנהיה מהזוגות האלה שמספרים איך הם נכנסו להריון טבעי שנייה לפני הטיפולים, ושהאוויר של חו"ל ישנה משהו, אבל זה לא קרה. במהלך החופשה השלמנו עם זה שהולכים ל-IVF, אבל לקח לנו משהו כמו 3-4 חודשים להתבשל עם זה, עד שניגשנו להתחיל ממש בטיפול.
בדרך חשבנו גם על אימוץ. אני הייתי מאוד בעד, אבל בעלי הטיל וטו על העניין. בניגוד אליי, חשוב לו שהילדים שלו יהיו שלו גם ביולוגית. תרומת זרע לא הייתה על הפרק בשום שלב, מכיוון ששנינו חושבים שזה היה יוצר אי-שוויון בינינו, מכיוון שבמצב כזה יש לי "יתרון גנטי" ביחסים עם הילד. החלטנו שננסה שישה טיפולים, ואם לא נצליח – נוותר על ילדים. היום, כשאני כבר אמא, אני לא בטוחה שהיינו עומדים בזה.
זריקה שגרמה להזיות
למרות שחששתי מאוד מהטיפולים ומההשלכות הבריאותיות שלהם, עליי ועל הילד העתידי, אף פעם לא האשמתי את בעלי - אבל כשהוא פסל את האימוץ כעסתי. לא הבנתי את זה מיד, זה יצא במהלך מריבה אחרת, אבל אחרי הריב הבנתי שבעוד שבבעיית הזרע שלו אני לא יכולה להאשים אותו, ההתנגדות שלו לאימוץ, שיכול "להציל" אותי מה-IVF, כן עוררה בי רגשות לא פשוטים.
למרות זאת, הוא היה מקסים לאורך התהליך, הזריק איתי כל ערב ובא איתי לכל הבדיקות, השאיבות וההחזרות. נראה לי נורא שיש גברים – ולא משנה אם הם הגורם לבעיית הפריון או בת הזוג - שלא מעורבים בתהליך, ונותנים לאישה שלהם להתענות לבד.
הלכנו גם לשני אורולוגים כדי לבדוק אם יש אפשרות לשפר את הזרע. הראשון אמר שאין בעיה מוגדרת, אבל השני קבע נחרצות שיש בעיה באחד הוורידים באשך, ושאפשר לנתח ולשפר משמעותית את המצב. עשינו קצת תחקיר, וגילינו שיש המון אורולוגים שמאמינים בניתוח הזה, אבל רופאי הפוריות לא חושבים שיש הבדל. האורולוג אמר שיש להם הסכם עם רופאי הפוריות, שקודם מנסים כמה מחזורי IVF, ואם לא מצליחים מנסים לנתח.
בניגוד להרבה נשים, שמגיעות ל-IVF שבעות ומותשות מחודשים של ניסיונות, מדידות חום, ערכות ביוץ, איקקלומין והזרעות, אמרתי לרופא שאני לא לחוצה, ושינסה את הפרוטוקול הכי עדין שיש לו, כי לא בוער לי כלום. ראיתי חברות שלי ונשים שאני מכירה שפירכסו מהתרופות, מישהי שנאלצה לעבור ניתוח בגלל תסביך שחלתי, ומאוד חששתי. למזלי, חוץ מזריקה אחת שגרמה לי להזיות מוזרות (ישבתי בפגישה ופשוט דמיינתי איך הפה של האיש שמולי גדל ומכסה לו את הראש), הטיפולים לא היו קשים לי מבחינה פיזית, בין היתר בגלל שהייתי מאוד מוכנה לפני כל שלב והגעתי עם הרבה תמיכה וידע מוקדם.
ב-IVF הראשון שאבו לי 22 ביציות. התעוררתי כאובה מההרדמה, ואני חייבת לציין שהופתעתי כמה אופטלגין עוזר אחרי השאיבה. אבל מכל 22 הביציות, יצא רק עובר אחד, וגם הוא לא מוצלח. זו הייתה מכה. הרופא שלנו ניסה מאוד לעודד אותנו, ואמר ש"יכול להיות שמישהו פתח את האינקובטור לפני הזמן", וכמובן הבטיח שננסה פרוטוקול אחר. כנראה שהוא אמר את הדברים הנכונים, כי לא היינו מיואשים הרבה זמן, וסמכנו עליו.
רק בדיעבד הוא גילה לנו שהתוצאה הזו דווקא כן הדאיגה אותו, ואפילו מאוד, אבל הוא באמת היה מאוד מעודד בזמן אמת. עברתי לפרוטוקול אחר, שהתמקד באיכות לפני כמות – פחות ביציות, בתקווה שכל אחת מהן תהיה טובה יותר מאלו שהניב הסבב הקודם.
טלפון אחד והכל היה מאחוריי
בסבב הראשון הייתי מאוד מפונקת, לא נסעתי לכנסים, לא עבדתי עד מאוחר. בסבב השני קרה אחד הדברים הכי חשובים בקריירה שלי, ועבדתי בטירוף ממש עד הרגע שנכנסתי לשאיבה. בתור לחדר הניתוח עוד דיברתי בטלפון עם המשרד, ולא הרבה זמן אחרי שהתעוררתי כבר שוב טיפלתי בעניין הזה. בגלל כל הטירוף הזה, בכלל לא זכרתי שאני בטיפולי פוריות. אחרי כמה ימים, שמצב החירום נרגע, אמרו לנו שיש חמישה עוברים טובים, החזירו שניים והתחילה התקופה שכל מטופלת פוריות מפחדת ממנה: ההמתנה לבטא.
ביום של הבדיקה הייתה לי פגישה תקועה, שממש לא רציתי ללכת אליה. זה היה בדיוק לפני שלוש שנים, ביולי, בשיא החום, ולא מצאתי את הכניסה בתוך מבוך של בניינים. היה לי חם, הייתי עצבנית, ומרוב התרוצצות נפלתי על הטוסיק. אני זוכרת את השנייה שנפלתי בה, ומיד חשבתי שאסור לי ליפול בגלל הטיפולים. באותו רגע התחלתי לבכות נורא, ממש בכי היסטרי ובלתי נשלט, ופשוט ידעתי שאני בוכה ככה כי אני בהריון. איכשהו נרגעתי, מצאתי את המקום ונכנסתי לפגישה – ואיך שיצאתי, קיבלתי את הטלפון שהודיע לי שהבטא חיובית.
הרגשתי שזה רגע מזוקק, של המון מאמצים שהתנקזו אליו, והצדיקו את עצמם. בתוך רגע, המון דאגות שהיו לי על הכתפיים ירדו (וחדשות נוספו). פחות חשבתי על התהליך, ועל זה שיהיה לי תינוק, אבל שמחתי נורא לשמח את בעלי, והייתי מאושרת שלא צריך לעבור שוב את הזריקות. זה פתר המון דברים שרבצו עליי בשנייה אחת, בטלפון אחד. רצתי הביתה, וסגרתי מעגל – עדכנתי את החברות שלי מהאינטרנט, שכל כך עזרו לי בדרך.
הפורומים, שכל כך עזרו לי בדרך להריון, עזרו לי גם בדרך ללידה. אף פעם לא ראיתי את ההריון שלי כ"הריון יקר", אבל כן קצת חששתי מהלידה. עצבן אותי שאין פתרון טוב יותר מאפידורל לכאבים, ומצד שני היה לי קשה לחשוב על הכאב כמשהו חיובי, כמו שמציעות הגישות הטבעיות. בחודש שלישי נכנסתי לחרדות מהלידה, ובעלי שאל אותי, בשיא הרצינות והרגישות, אם אני רוצה להפיל. זה היה מקסים בעיניי, איך אחרי כל הדרך שעברנו, הוא עדיין שם אותי במרכז ומציע דבר כזה. כמובן שהתעשתתי, הבנתי שזה בלגן הורמונלי ונרגעתי מהר.
בלידה הרגשתי כמו במלכוד, מאוד כאב לי כמובן והייתי די חרדה, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שזה משהו שצריך לעבור כדי לקבל את התינוקת שלי. תוך כדי הלידה אמרתי לעצמי שהבא יהיה מאומץ, אבל היום - אני כבר חושבת אחרת.