אילה הקטנה - סיפורי פוריות (צילום: תומר ושחר צלמים)
"תחושת הבטן שלי אמרה לי שהכל בסדר". אפרוחית|צילום: תומר ושחר צלמים

המסע שלי היה ארוך. ארוך ומתיש, אבל שווה כל שניה וכל דקה כי בסופו קיבלתי את התינוקת המדהימה שלי.

הסיפור שלי מתחיל לפני כמה שנים. מיד אחרי החתונה התחלנו "לעבוד" על הריון, כי רצינו וייחלנו כבר למשפחה. ידעתי כבר מההתחלה שתהיה לי בעיה להיכנס להריון, מאחר ולא היה לי מחזור סדיר מעולם. שלושה חודשים אחרי שהפסקתי את הגלולות הלכנו לרופא וביקשתי מעקב זקיקים בגלל בעיית המחזור.

עשינו מעקב כחמישה חודשים, אחר כך התחלתי לקחת כדורי איקקלומין, שנועדו להסדיר את הביוץ. ועדיין, דבר לא קרה. שאלתי את הרופא שלי למה לא מתקדמים ואיך זה יכול להיות שעדיין אין לי ביוץ, והוא אמר: "טוב, אם את רוצה, נעבור לזריקות, אבל אני לא חושב שזה נכון". זו הייתה התשובה שגרמה לי להתחיל לחפש רופא אחר.
הרגשתי שאין לי אוזן קשבת אצל הרופא הזה ואין לי שום כימיה איתו. וככה הגעתי לרופא שלי, שהתחיל מיד בסדרת בדיקות.

כאבי תופת שלא פסקו

מהר מאד עברנו להזרעות, ולאחר חמישה ניסיונות שלא צלחו החלטנו לקחת הפסקה ונסענו לארה"ב לחופשה, בידיעה שכשנחזור ננסה עוד הזרעה אחת ואם לא נתחיל הפריה חוץ גופית.

חזרנו והגענו היישר למרפאה. עברנו את ההפריה וכבר בטיפול הראשון נכנסתי להריון. השמחה הייתה אינסופית, אך מהר מאד התברר שהיא הייתה מוקדמת מדי דרך ארוכה עוד מחכה לי.

בהפריה החזירו לי שני עוברים – אחד הגיע לרחם, אבל השני הגיע לחצוצרה. במשך שמונה שבועות סבלתי מכאבי תופת, כשכל בדיקות האולטראסאונד לא הראו דבר, והרופאים אמרו שמדובר ככל הנראה במיומה או ציסטה, שאין מה לעשות עם זה בזמן ההריון רק לאחריו. כאובה, לחוצה ומיואשת הייתי חוזרת הביתה.

כעבור עשרה ימים מהבדיקה האחרונה הוחלט לנתח ולנסות להבין מה קורה שם ומה פשר הכאבים הנוראיים מהם אני סובלת. נכנסתי לניתוח אנדוסקופי ושם התגלה כי בעצם מדובר בהריון מחוץ לרחם. מיד החליטו להוציא חצוצרה אחת. כמובן שכל מה שעניין אותי כשהתעוררתי מניתוח היה שהתינוקת ברחם בסדר, ושכאבי התופת האלה יהיו מאחוריי. למזלי, זה היה המצב. 
אז אולי עכשיו אתחיל ליהנות סוף סוף מההריון לו כל כך ציפיתי? מסתבר שזה עדיין לא היה הסוף.

בשבוע 23 להריון גילו שיש לי ריבוי מי שפיר וכאן התחיל הסיוט האמיתי. אני חייבת לציין שכל הבדיקות האחרות, כגון שקיפות עורפית וכל הסקירות למיניהן, הראו שהתינוקת בסדר ושהכל תקין.  עשיתי אקו לב לעובר, MRI מוח עוברי, ייעוץ גנטי, ובסוף הוחלט שיש סיכוי קטנטן של ארבעה אחוזים שהתינוקת תסבול מתסמונת כלשהיא ... וזאת, שוב, למרות שכל הבדיקות האחרות היו תקינות.

תחושת הבטן שלי המשיכה להגיד שהכל בסדר

נאמר לי שאני יכולה לעשות בדיקת מי שפיר בשבוע 37, הצעה הזויה יש לומר מכיוון שתוצאות הבדיקה מגיעות אחרי שלושה שבועות לפחות וכל הסיכויים שאני כבר אלד. אופציה נוספת שהעלו לפניי היא לגשת לוועדה מיוחדת ולעשות הפלה! כן,  כן, הפלה. לא האמתי למה ששמעתי.

אילה סיפורי פוריות (צילום: תומר ושחר צלמים)
"התוצאה הכי מדהימה שיש"|צילום: תומר ושחר צלמים

אף אחד מהגורמים המוסמכים לא הסכים לקחת אחריות ולומר בוודאות שאין בעיה, למעט הרופא שלי שליווה אותי כאמור בכל שלבי הטיפולים. לקח לי שנה וחצי להיכנס להריון, אני בשבוע מאד מתקדם - ובעצם יש כבר בנאדם בבטן, כל שאר הבדיקות היו טובות, ותחושת הבטן ממשיכה להגיד שהכל בסדר והילדה בריאה לגמרי. כל היום הייתי חוזרת הביתה ובוכה, מבלבול וייאוש.

בסוף ביקשתי לעשות ניתוח קיסרי (הפלה לא הייתה על הפרק) – כי רציתי לראות בעיניים שלי את התינוקת היפה שלי, ולראות שהיא בריאה כמו שהאינסטינקט אמר לי. בשבוע 37+5 עשיתי ניתוח קיסרי – זה היה ערב יום העצמאות והשעה הייתה 11:03 בבוקר.

זו בדיוק השעה של צפירת יום הזיכרון - הרופאים עמדו דום לזכר הנופלים במלחמות ישראל והבטן שלי הייתה פתוחה לפניהם (דווקא אהבתי את זה, לא יכול לקרות בשום מקום אחר - רק בישראל).

הילדה המדהימה שלנו יצאה, יפה ובריאה לגמרי. היום, היא מפותחת בדיוק לפי הגיל ואפילו מעבר (טוב, אני לא אובייקטיבית). עכשיו מתחילים לעבוד על אח או אחות, בתקווה למסע פשוט יותר אך עם לפחות אותה תוצאה מדהימה.

לכתבה הקודמת במדור: "כשראיתי שני פסים, הבנתי מה זה אושר"

 

שתפי אותנו במסע המרגש שלך