כשהייתי בת 39 וחצי, ממש בדקה התשעים, הרגשתי שבא לי ילד. התחלתי לקרוא מידע, התייעצתי עם הרופא שלי והגעתי למסקנה שאם זה מה שאני רוצה, אסור לי לבזבז זמן, ואני חייבת ללכת על זה בכל הכוח.
אתר היכרויות למטרות זרע בלבד
עמדו בפניי שתי אפשרויות למעשה: תרומת זרע אנונימית, שקונים בבנק הזרע ולעולם לא יודעים מי נתן, או הורות משותפת – לחבור לגבר שמעוניין גם הוא בילד, בלי להפוך לזוג. מכיוון שאני דתייה, הפריעו לי כל מיני בעיות הלכתיות שכרוכות בהבאת ילד מתרומת זרע של תורם אנונימי, וגם מבחינה אישית, לא הייתי מסוגלת לשאת את המחשבה שלא אדע מי אבא של הילד שלי.
כשהאופציה היחידה שנותרה בפניי היא הורות משותפת, התחלתי לחפש במרץ גבר שיביא איתי ילד לעולם. נרשמתי לאתר שעוסק בהיכרויות מהסוג הספציפי הזה, וכעבור זמן לא רב הכרתי מישהו שמצא חן בעיניי. מכיוון שהסתדרנו כל כך טוב, ומכיוון שהזמן בהחלט היווה שיקול, אחרי פגישה אחת החלטנו ללכת על זה. חתמנו הסכם די כללי, בעיקר כדי שקופות החולים שלנו יממנו לנו את הטיפולים.
למרות שהייתי מבוגרת יחסית, הרופא הציע שנתחיל את התהליך בהזרעות. במשך חצי שנה, מדי חודש בחודשו, עברתי הזרעה. אני אומרת "עברתי", כי רוב, כמעט כל, התהליך היה אצלי, פיזית ונפשית.
עברתי מעקב זקיקים, בדיקות דם ואולטרסאונדים, וביום הביוץ היינו מגיעים למרפאה, השותף לתהליך היה נותן זרע וממשיך לדרכו. אני הייתי עוברת את ההזרעה, מחכה שבועיים במתח מטורף, ומקבלת תשובה שלילית. השותף שלי קיבל הכל בשוויון נפש יחסי, ולא נפל מהכשלונות. אני, לעומת זאת, נשברתי.
מצד אחד קצת מתרגלים אחרי כמה כשלונות, אבל זה עדיין קשה בכל פעם. מטיפול לטיפול הרצון יותר מתחזק, אבל צריך לקבל מוטיבציה מהכישלון, ולהמשיך הלאה בתהליך. מפאת גילי והכמיהה האינסופית לילד משלי, הבנתי שלהישבר אינה ממש אופציה עבורי.
ישבתי מחוץ למעבדה וחיכיתי לתוצאות
אחרי שתי הזרעות טבעיות שכשלו, התחלתי לקבל קצת "עזרה" הורמונלית. בגלל הזמן הדוחק דילגנו על הכדורים, והתחלנו ישר בזריקות, אבל גם זה לא ממש עזר. אחרי שישה טיפולי הזרעה כושלים, הרופא שלי אמר שהגיע הזמן לעלות כיתה, ולהתחיל הפריות חוץ גופיות – IVF. במובן מסויים שמחתי, כי למרות שזה תהליך יותר מורכב יש יותר סיכויי הצלחה, וידעתי שזה מקרב אותי לרגע שבו אהיה אמא.
בשאיבה הראשונה הצליחו להוציא ממני 11 ביציות. שתי ביציות מופרות הוחזרו, ויתר העוברים ששרדו הוקפאו. אחרי שבועיים, בבדיקת הדם, התוצאה הייתה "שלילית בספק" – התוצאה הייתה 9, כשהריון הוא מעל 10, ולכן לא ממש היה ברור מה קורה. הנחנו שזה שלילי, אבל כשבדקנו שוב לראות אם הבטא מתאפסת, כדי לדעת אם אפשר להתחיל טיפול נוסף, היא הגיעה ל-60.
הרופא שלי היה מאוד חשדן, ואמר שהוא עוד לא ראה הריון שהתחיל מבטא 9. לצערי, הוא צדק ההריון הזה לא צלח. די מהר התברר שאמנם מתפתח שק הריון – אבל אין בתוכו עובר. אחרי שבאתי כמעט כל יום לבדיקות, הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. אמרתי לרופא שזה שובר אותי נפשית ושאני מבקשת שיפסיקו את ההריון-לא-הריון הזה. בסוף, הגוף שלי הבין לבד, וסיים את ההריון מעצמו.
לקח לי שלושה חודשים עד שהבטא התאפסה סופית, ולא הייתה לי סבלנות לחכות רגע אחד מיותר. כבר במחזור הבא עשיתי טיפול נוסף. לשמחתי לא הייתי צריכה לעבור עוד שאיבה, כי נשארו לי עוברים מוקפאים. עברתי החזרה, שהיא תהליך הרבה פחות מורכב והרבה יותר קצר משאיבה, ומשני העוברים הקפואים שהחזירו לי נוצר ההריון של תמר שלי.
ביום העשירי אחרי ההחזרה, כשעוד אי אפשר לראות כלום, משהו דחף אותי לקנות בדיקת הריון. עשיתי בהרגשה של "סתם", אני הרי יודעת שלא אמורים לראות תשובה לפני היום ה-14 להחזרה. בזווית העין קלטתי שני פסים, ופתאום הבנתי מה זה אושר.
עדיין חיכיתי לאישור הרשמי, אבל כבר למחרת, ביום ה-11, התחילו לי דימומים. הלכתי מייד לבית החולים, ועשיתי בדיקת דם. כמו תמיד, לא הלכתי הביתה. חיכיתי, ישבתי מול המעבדה. גיליתי שהמעבדה מסיימת בתשע וחצי, ועד שמתקשרים מהמזכירות עוברות לא מעט שעות, שחבל לי סתם להיות במתח במהלכן. פשוט חיכיתי שעובדת המעבדה תצא, ואז הייתי מבקשת שתבדוק לי במחשב את התוצאה. זו גם בשורה שלא רציתי לקבל בטלפון, יש הרגשה מאוד קשה לקבל בשורות רעות ככה. הפעם, אחרי כל הכשלונות, קיבלתי תוצאה מדהימה: בטא 66.
יצאתי משם עם דמעות בעיניים ורעד בלתי נשלט בגוף. את השוק הגדול קיבלתי אמנם כשראיתי שני פסים בבדיקה הביתית, אבל עדיין, החותמת הרשמית של בדיקת הדם הממה אותי. נסעתי ישר משם לעבודה, ובדרך, ברמזור, ראיתי את השותף שלי, האב המיועד. התקשרתי אליו וסיפרתי לו, והוא הגיב בשמחה, איחל לי מזל טוב, אבל לא יצא מגדרו כמוני.
רק לא להתייאש
בערך כל יומיים בדקתי את ערכי ההכפלה של הבטא, והערכים עלו יפה, אבל עד שבוע 10 הייתי עם דימומים, פעם בכמה ימים הייתי בבדיקה. זה היה פחד אימים, הייתי בטוחה שאני הולכת לאבד את ההריון הכל כך יקר הזה. גם בהמשך, מבחינה פיזית היה לי קל, אבל הנפש לא נרגעה. עד הרגע האחרון לא הייתי רגועה, ולצערי אני לא יכולה להגיד שנהניתי מההריון, בגלל כל החרדות והפחדים האלו. בכל פעם שרק היה לי נדמה שהתנועות נחלשות קצת הייתי רצה למוניטור, לא היה לי רגע אחד של שקט.
אני חושבת שעיקר ההבדל בין טיפולי פוריות שעוברים כזוג לבין טיפולים שעוברת יחידנית הוא התמיכה. יכול להיות שיש גם מתחים בין בני זוג בתקופה כזו, אבל בוודאי שיש גם יתרונות להתמודדות המשותפת. במהלך ההריון וכל תקופת הטיפולים, עיקר התמיכה שלי הגיעה מחברות. חברת ילדות אחת, שחזרנו להיות בקשר טוב יותר באותה תקופה, וגם חברות שהכרתי בקבוצת תמיכה למטופלות פריון, שהיו ממש משענת בשבילי. המשפחה שלי היית המעורבת פחות – לא בגלל ריב או כעסים, אלא כי זה האופי המשפחתי שלנו, אנחנו לא נוטים להתערב יותר מדי.
התמיכה הייתה חשובה במיוחד כשנכנסתי לסיבוב שני של טיפולים. כשתמר הייתה בת חצי שנה, רציתי מאוד שיהיו לה אח או אחות. הפעם כבר התחלתי ישר מ-IVF, אבל לצערי, למרות לא מעט טיפולים שעברתי זה פשוט לא הצליח. הייתי כל כך נחושה לילד נוסף, שבאחד הטיפולים ביקשתי מהרופא שלי שיחזיר לי ארבעה עוברים. הוא אמר לי שבשום פנים ואופן הוא לא מסכים לעשות דבר כזה, ושאני מסתכנת בהריון בלתי אפשרי כמעט לרביעייה, אבל לא ויתרתי. הוא החתים אותי על טופס ויתור, שבו הצהרתי שאני מודעת לסיכונים שאני לוקחת על עצמי. לצערי אף אחד מהעוברים הללו לא נקלט ברחם, והחלטתי, לא בלי מידה מסוימת של צער, לוותר ולהשאיר את תמר בת יחידה.
המסר הכי חזק שהייתי רוצה להעביר הוא: לא להתייאש. עם הרפואה שיש לנו כיום, כמעט כולן יצליחו בסוף, השאלה תוך כמה זמן ואחרי כמה טיפולים. מי שרוצה מספיק ומוכנה לעבור דברים לא קלים בדרך, יהיה לה ילד. לקח נוסף שלי מתקופת הטיפולים הוא לא לחכות כל כך הרבה. הרבה מהקשיים והטעויות שלי נבעו מכך שהתחלתי את הטיפולים כמעט בגיל 40, ולכן אני ממש ממליצה לבנות לא לחכות לדקה ה-90 אם הן רוצות ילד, כדי שהדרך שלהן תהיה קלה יותר. בכל מקרה, עכשיו אני יודעת שהתוצאה, הילד היקר הזה שמקבלים בסוף, שווה את הכל.
שרית, בת 45, היא אם חד הורית לתמר, בת 4 וחצי.
סיפור ההצלחה של איריס: "שלוש שנים של סיוט הסתיימו ברגע אחד"