1. אין דבר כזה "הוגן".
כשאת צעירה, אם יש לך מזל, עוד לא הספיקו לקרות לך מספיק דברים רעים בחיים כדי לערער את האמונה שלך בצדק. אבל כשאת עוברת מה שעברתי שוב ושוב ושוב, את מגלה מהר מאוד שההורים שלך צדקו, והחיים פשוט לא פיירים. אני זוכרת איך כל הודעה על הריון של מישהי בפייסבוק היה שולח אותי לימים של מחשבות נוראות, איך כולן מצליחות ורק אני לא. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הגעתי למסקנה שאמנם אני לא מצליחה לקבל את התינוק שאני כל כך רוצה בדיוק מתי שאני רוצה אותו, אבל יש לחוסר הצדק הגלובלי הזה צדדים נוספים. למשל, העובדה שפגשתי את בעלי הנהדר בגיל 22, ועברתי רק שלושה-ארבעה טמבלים לפניו, ולא יצאתי למאות דייטים מייאשים עד שמצאתי אהבה. העובדה שנולדתי למשפחה מבוססת, שאפשרה לי את כל ההזדמנויות שיש לעולם להציע. בקיצור, ההפלות שלי גרמו לי להבין שהחיים שלי די מוצלחים בסך הכל, למרות הסיוט שעברתי.
2. צפי לגרוע מכל. כי הוא יקרה.
בחורף שעבר, החתול האהוב שלי מת. שבועיים אחר כך הפלתי את הראשון משלושת העוברים שאיבדתי, ושבועיים נוספים לאחר מכן – סבתא שלי נפטרה. אחרי כל זה חשבתי שזהו, כבר לא יכולים לקרות לי דברים גרועים יותר – ועדיין, הפלתי פעמיים נוספות. אני מצטערת אם התיאור הבא גרפי או מכאיב מדי, אבל כשאת רואה באסלה גוף אנושי קטנטן ומת, צורחת וממהרת להוריד עליו את המים כי את לא מסוגלת להתמודד עם מה שראית, באמת קשה לך לחשוב שתעברי את זה שוב. למרבה הצער, סבל לא מחסן מפני סבל נוסף.
3. אין לך שליטה.
אני מודה ששליטה היא עניין חשוב בחיים שלי. איך המפיות בשולחן מקופלות, איך הכריות מסודרות על הספה, הסדר המיוחד של שולחן העבודה שלי. בשיא השפל של תקופת ההפלות הייתי צוחקת לפעמים על הדברים שהטרידו אותי פעם, או איך הייתי רבה עם בעלי אם הוא לא היה מסדר את המיטה מספיק טוב. כשקלטתי שאני לא מסוגלת לשלוט במה שקורה אצלי בתוך הגוף וגורם לעוברים שלי למות ברחם שלי שוב ושוב – נכנסתי להלם.
4. אין כמו תרופות.
לפני כמה שנים, ראיתי סרט על לידות בית והתאהבתי. היה לי ברור שכשאלד, זה בדיוק מה שאני רוצה: לידה טבעית, בסלון שלנו, בתוך בריכת מים, בלי משככי כאבים. אבל אחרי שעברתי שלוש הפלות כואבות ומכוערות בלי משכך כאבים, הדעה שלי השתנתה. כיום ברור לי שכאשר אלד אני רוצה סמים, בית חולים, מכשירים – כל דבר שיקהה לי את הכאב הזה, שלצערי גיליתי שאין בו שום דבר יפה.
5. את בלתי מנוצחת.
לכל אחד יש דרך שונה להתמודד. אני הייתי מתאבלת אחרי כל הפלה אבל אפל, טוטאלי ועמוק - אבל קצר. בעלי היה שוקע פחות עמוק, אבל העצב היה מגיע אצלו במקומות ובזמנים לא צפויים. ועדיין, בכל שלושת האסונות, אחרי שישה שבועות בערך הכל חזר לנורמה. אני חזרתי לרוץ, בעלי שוב רצה לראות אנשים – פשוט ממשיכים הלאה, למרות החור בבטן ובלב. ובכל פעם הייינו אוספים את עצמנו, מחליטים לנסות שוב ומבינים מחדש שמה שלא הורג אותך, משאיר אותך בלתי מנוצח.
6. הכל הוא נס.
מעבר לקושי הנפשי העצום, הפלות הן גם עניין כואב מאוד מבחינה פיזית. ובכל פעם שהייתי מתאוששת גופנית והכאב היה נעלם, הרגשתי שזה סוג של נס, למרות האסון. ועכשיו, הרבה דברים נראים לי נסיים. בייגלים, הים, תפוח טרי, בחור שראיתי רוקד ברחוב – וכן, גם העובדה שאני בהריון, וצריכה ללדת ב-20 באוקטובר. אנחנו בטח נפנק את הילד הזה בלי גבול, כי הוא באמת, באמת נס.