יפעת פורת, 50, מצור יגאל, לא תכננה לשתף את כל קהילת הנשים של מאמאצחיק במאבקיה ובדרך שעברה בגיל מאוחר כדי ללדת את שני ילדיה – את תמרה ילדה בגיל 48 ואת מיכאל רגע לפני 50, שניהם מתרומת ביצית – אבל הפוסט החושפני שכתבה פשוט פרץ ממנה לאחר פגישה מקרית.
"האמת שזה היה מאוד לא מתוכנן", היא מספרת, "תמיד אמרתי לעצמי שהלוואי שיהיה לי את האומץ לצאת עם הדעות שלי החוצה. כל הזמן הסתרתי כי לא רציתי שהילדים שלי יידעו, לא רציתי שהם יסתובבו עם סטיגמה שבאו מתרומה. ואז פגשתי מישהי שהביאה שני ילדים בפונדקאות בגלל מחלה והיא הייתה חייבת לספר, והיא אמרה לי 'למה שלא תספרי, שידעו שנלחמת עליהם כמו לביאה, מה רע בזה? למה את מתביישת בזה?' ואז בלילה זה פשוט נבע ממני, בכלל לא ידעתי אם יאשרו את זה. וגם לא ידעתי שזה יעורר כאלה הדים. היום אני חושבת שאני מגדלת את הילדים שלי, אני יודעת מה אני נוטעת בהם ואין סיכוי שהם יגדלו בתחושה ש'אם אני מתרומה אני לא שלה'. אין סיכוי כזה, פשוט לא קיים".
בפוסט מספרת פורת על חייה התל אביביים, על כך שהכירה את בן זוגה רק בגיל 42, על טיפולי הפוריות הארוכים שלא צלחו, על שעברה בשלוש השנים האחרונות שני הריונות, שתי לידות וקורונה אחת מעיקה ברמות, ושהיא פה כדי להגיד שחלומות מתגשמים.
לא מעט פעמים בשיחה היא מזכירה את האור שנכנס לחייה – דורון פורת, מורה ומחנך בחינוך מיוחד, סופר ומרצה, העזר כנגדה, השותף המלא: "את האהוב שלי לא הייתי מחליפה במישהו אחר. לקח לי 42 שנים למצוא אותו", היא אומרת, "זה שנפגשנו בגיל הזה זה גורל. שנינו כנראה היינו צריך להתבשל, עד לדרגה מאוד בשלה, של גבינה צרפתית. משהו איכותי.
שניהם, היא אומרת, באטרף של יצירה מאז שנולדו הילדים. "הם הביאו איתם בריאה והעלו את הנשמות שלנו. בעלי הוציא ספר ביכורים שהוא חלם אותו 30 שנים, הוא סגר מעגל ואני התחלתי את חיי היצירה עם מותג האמנות שלי MAGICifa לדיגיטל וצילום, אני מציגה בתערוכות קבוצתיות ומקווה בקרוב להציג תערוכת יחיד".
"ילד הוא הרבה יותר מסך הגנום שלו"
המסר העיקרי שמעבירה פורת היא שתרומת ביצית זה לא סוף העולם. "ואל תחכו, חבל על הזמן שלכן וחבל על הכסף והכי חבל על שיברון הלב והגוף", היא אומרת, "רוב הנשים שעוברות תרומת ביצית מראות באיזשהו שלב שהן בהיריון כשהבטן יוצאת החוצה, וזה יוצר מצג שווא כאילו הן נכנסו להיריון בדרך טבעית בגיל מאוחר וזה תמיד הפריע לי. הרופאים אמרו לי שאם יש מישהי שיכולה להיכנס להיריון בגיל כזה מאוחר מהביציות שלו זו אני. הם עודדו אותי להמשיך עם הביציות שלי עד הרגע האחרון, ובסופו של דבר על הילד האחרון השלישי שרציתי אני כנראה אצטרך כבר לוותר. אני חייבת לחכות שנה מהלידה כי עשיתי קיסרי, ואז להתחיל טיפול – ואף אחד לא מבטיח לך שתיקלטי במיידי – ואז עוד שנה היריון. אם הייתי מתחילה בגיל 43 ולא בגיל 46 היו לי עוד שלוש שנים משמעותיות וקריטיות. אחוזי ההצלחה של IVF מעל גיל 42 הם באזור 5-0 אחוזים, ושל תרומת ביצית 50 אחוז, זה הבדל משמעותי ויש לזה המון השלכות".
פורת מספרת שהיא מכירה לפחות שלוש נשים שוויתרו על עוד ילד או ויתרו על ילד בכלל כי הבעל לא הסכים לתרומת ביצית. "כי 'אני רציתי אותך, ולא בחרתי במישהי אחרת'", היא מסבירה, "כי סירבו לקלוט את העובדה שילד הוא הרבה יותר מסך הגנום שלו, וגם הנשים עצמן חושבות שירגישו כאילו הילד לא שלהן".
הפוסט, אם עוד לא הבנתם, עורר הדים רבים. "הרבה נשים נמצאות במצב הזה וכנראה לא עושות זאת בגלל הפחד, והן כולן אמרו לי 'איזה אומץ לבוא ולהגיד את זה'. הגננת של הבת שלי אמרה לי שהייתה בטוחה שאני בת 40, אז אמרתי לעצמי 'אוקיי, היא קראה את זה'. הרגשתי שוואו, זה עוזר לאנשים, זה מעורר דיון. מישהי אחת כתבה – המסקנה שלי: לא לחכות לגיל 41".
"ברגע שאת רואה תמונה של התורמת את מכניסה עוד צלע והיא איתך כל הזמן, עדיף לוותר על זה. אי אפשר לדעת מה ייצא מהקוקטיל הגנטי הזה, כדאי להשאיר את זה אמורפי. היא נתנה חומר גלם – השאר זו את. אם יהיה לך רק קמח לעוגה בלי שאר המרכיבים, לא יהיה לך כלום"
מה היית משנה אם יכולת להזיז את מחוגי הזמן?
"אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור הייתי עושה שני דברים – הייתי עושה שימור פוריות בגיל מאוד צעיר, ולא הייתי מחכה עם התרומה שלוש שנים, שהן שנים קריטיות".
חשוב לפורת להבהיר עד כמה בסופו של דבר לא משנה של מי הגנטיקה. "בניגוד לאישה רגילה, שלא יודעת מתי היא נקלטת ולא יודעת מתי פה ומתי שם, אנחנו רואות את המזלף הזה שנכנס פנימה ואת נקודת האור שיוצאת מתוכו", היא אומרת, "זה רגע מרגש בטירוף ובאותה שנייה לא משנה מי תרם לך את הגנטיקה, אבא, אמא סבתא, סבא מאוקראינה, מגיאורגיה, או מאיפה, זה לא מעניין. זו נקודה של זוהר, והזוהר הזה הוא הילד שלך ואין מה לפחד מזה. כל השלבים מפה והלאה זה רק אתם.
"לי אמרו פעם שברגע שאת רואה את התמונה של התורמת את מכניסה עוד צלע והיא איתך כל הזמן. את תמיד תראי אותה בתוך הילד, ולפעמים עדיף לוותר על זה. אין ערובה למי הילד יהיה דומה – לך או לבן הזוג או לבת הזוג או לסבא וסבתא שלך. אצלנו יש ילדים שדומים לסבתא. אי אפשר לדעת מה ייצא מהקוקטיל הגנטי הזה, כדאי להשאיר את זה אמורפי. היא נתנה חומר גלם – השאר זו את. אם יהיה לך רק קמח לעוגה בלי שאר המרכיבים, לא יהיה לך כלום".