כשהיינו ילדות שיחקנו ב"אמא ואמא", כך קראנו לזה אני ואחותי הקטנה. היא שכבר הספיקה להפוך את החלום למציאות כמו רבות אחרות ואת עודך מצויה בחלום. לפעמים נדמה שמישהו שם למעלה שכח רק אותך.
כשהתחלתי במסע הזה להגשמת החלום, אל עבר הילד, לא העליתי על דעתי מה הוא טומן בחובו, הסימנים הכחולים מהווים תזכורת מתמדת אבל הם לא אלו שכואבים באמת.
ככל שחולף הזמן, ההרגשה שאת מעין מיכל שמתרוקן ולעולם לא מתמלא - הולכת וגוברת. אט אט, מבלי משים, את הופכת לצל של עצמך וכל כולך מתמקדת במטרה אחת ויחידה להגשמת המטרה. הבדידות הופכת לחלק בלתי נפרד מחייך והפחד והבושה לדבר ולשתף מסחררת אותך במעין סיבוב בלתי פוסק.
ואז גומלת בליבך החלטה, כי אינך יכולה אחרת, ואת מבינה שההחלטה התקבלה ברגע שעלית על רכבת השדים הארורה הזו - את תסכימי לרדת רק כשמשאלת ליבך תתגשם ותהפוך מחלום למציאות.
ואז ביום מן הימים, לאחר כשנה של טיפולים, הגעתי ליחידה להפריה חוץ גופית באסותא, לטיפול מעקב רגיל לחלוטין כשתחושת הבדידות אופפת אותי וכל מה שאני רוצה זה לברוח משם כמה שיותר מהר לחיים בחוץ לחיים "הנורמליים" שלי. בעוד האחות לוקחת ממני דם, ראיתי פרסום בפליירים על קבוצת תמיכה במקום, יחד עם נשים שאינני מכירה שנמצאות גם הן על אותה רכבת שדים ארורה.
למרות גילויי התנגדות מצידי, ומריבה אין סופית שלי עם עצמי - שזה עניין פרטי ושיש להתעלם ממנו עד כמה שניתן (כי היי כשלא מדברים על זה הכל "נורמלי" ותחת שליטה), לקחתי פלייר ותחבתי אותו עמוק לתיק. רק בבית, כשהייתי לבד, אזרתי אומץ, הוצאתי אותו מהתיק והתקשרתי למספר שהופיע על גבי הפלייר. משהו בתוכי הבין, למרות התנגדותי, שאני לא יכולה לעבור את זה לבד יותר, זה גדול עלי.
כשאינך מצליחה למצוא את החן והיופי, אפילו לא בדברים הקטנים, ואת מבינה שהדבר הזה מנהל אותך - את גם מבינה שבשביל להגשים את החלום ולהגיע שפויה לקו הסיום את צריכה חיבוק ממישהי שמבינה.
"בגלל הקורונה המפגשים יתנהלו רק בזום", מסר לי הקול מן העבר השני של הקו. זה הלחיץ אותי כהוגן, כי מה פתאום שאני אדבר עם נשים שאני לא מכירה על סודותיי הכמוסים ביותר, על הכאב הגדול ביותר שקיים בעולמי, דרך קוביות מסך?! אבל משהו בתוכי למרות הבהלה לא נתן לי לוותר כי אני, כמו שהבטחתי לעצמי לפני שנים רבות, לא מוותרת לעצמי או על עצמי - ואני שמחה על כך.
כשאינך מצליחה למצוא את החן והיופי, אפילו לא בדברים הקטנים ואת מבינה שהדבר הזה מנהל אותך את גם מבינה שבשביל להגשים את החלום ולהגיע שפויה לקו הסיום את צריכה חיבוק ממישהי שמבינה.
ואז הגיע יום רביעי, יום הפגישה הקבוע. פגשתי 10 קוביות ובתוכן פרצופים שאינני מכירה: חלקן מבוהלים, קצת כמוני וזה האמת מה שהרגיע אותי במקצת. הרבה נשים חושבת, כפי שגם אני חשבתי, שכל מה שנדבר עליו הוא הקושי, הכאב, והסבל. לשמחתי הרבה, מהר מאוד התבדיתי. יש כל כך הרבה עוצמה בנשים שמסירות מגננות ומדברות גם על הכאב ובעיקר על החיים עצמם, על זוגיות או על היעדרה, על עבודה ובאמת על כל נושא אחר - גדול כקטן - כאילו היינו נשים רגילות פתאום.
ככל שהמפגשים בקבוצת התמיכה התקדמו, תחושת הנורמאליות חזרה והקסם פשוט קרה. הפרצופים הזרים הפכו לנשים שהיום אני שמחה לקרוא להן חברותחי למסע ולדרך וחלקן גם חברותיי לחיים. תמיד ידעתי שיש עוד אלפים כמוני, אם לא יותר, אבל הפעם משהו שונה, פתאום זה מכה בך - את לא לבד.
מתוך אלפי נשים ללא שם וסיפור, אותן פגשתי במסדרונות היחידה, זכיתי לפגוש כמה שאיתן אני בוחרת ללכת דרך ,ללוות, לחזק ולהתחזק כשצריך, גם ללא מילים, כי רק בתוך קבוצה את יכולה לחבר את האלפים לסיפורים אישיים ולחיבור כל כך חזק ומיוחד שרק מי שחווה אותו יודעת שהוא קיים.
אם יש משהו שהייתי רוצה זה שאף אחת לא תחווה את הכאב הזה, בטח לא לבד. אז אולי צריך שמישהי כמוני תגיע ותספר שיש דרך אחרת לעבור את זה. בשבילי לא הייתה מישהי כזו, סביר להניח שבעיקר בגללי ובגלל הבושה שחשתי, אבל בנות יקרות ואהובות - אף אחת לא לבד לכו ותתחברו כל אחת בדרכה שלה, תחברו סיפורים לשם ופנים ואולי אם תהיו אמיצות מספיק תכירו, תשתפו, תחזקו ותתחזקו בעצמכן כך שתגיעו בסופו של דבר ליעד הנכסף להגשמת החלום פחות תשושות ועם חיוך בלב ותוכלו לזכור גם את הדרך עצמה בצורה הרבה יותר חיובית. הדרך עצמה חשובה לא פחות מהמטרה וביחד הדרך מוארת יותר.
אינני יכולה לסיים מבלי להוקיר תודה על הדרך המקצועית והאנושית להפליא של מנחות הקבוצה באסותא שתמכו, ועודן תומכות, בכל צעד ושעל בדרך החתחתים הזו. כמו כן, אבקש להודות גם לד"ר ערן אלטמן שליווה אותנו בכל התהליך. וכמובן לגבר של חיי, שבלעדיו כל זה לא היה אפשרי,-שגם ברגעים של חושך עוזר לי למצוא את האור.
הכותבת הינה א. מרחובות, שבמסגרת טיפולי IVF , טופלה גם בטיפול קבוצת תמיכה שניתן לקבל באסותא רמת החייל.