"את הסרטן גיליתי במקרה. הרגשתי גוש מאוד גדול בשד. חשבתי שמדובר בציסטה, אבל אז התברר שזה סרטן נדיר מסוג סרקומה" מספרת שני מידאני (43) מראשון לציון, מובילת קהילת קיר הטיפוס בתל אביב עבור צעירים חולי סרטן ומחלימים מטעם עמותת "חאלסרטן". "עברתי שני ניתוחים, הראשון היה כדי להסיר את הגידול, ולאחר שהתברר שמדובר בסרקומה נאלצתי לעבור את הניתוח השני לכריתת השד. נאמר לי שאני צריכה לקבל טיפולי כימותרפיה אגרסיביים שככל הנראה יפגעו בשחלות שלי.
"בבית החולים שאלו אותי האם ארצה לעשות הליך של שימור פוריות. הייתי בהלם. רציתי שיתחילו כבר בטיפול ועניתי שלא. למחרת התמלאתי חרטה ובערב כיפור התחלתי את ההליך. בפעם הראשונה לא היה מה לשאוב והאונקולוגית אישרה לבצע רק עוד מחזור אחד בטרם מתחילים את הטיפול. למרבה הצער הצליחו לשאוב רק ביצית אחת אבל ההפריה לא הייתה תקינה".
"הדבר האחרון שחשבתי עליו הוא הקמת משפחה"
"מאוד קשה לחשוב על שימור פוריות בזמן שמקבלים את הבשורה שאובחנת עם סרטן ושיש צורך להתחיל במהירות בטיפולי כימותרפיה", מספרת שני, "הסיכויים מראש שהשימור יצליח היו נמוכים ואפילו קלושים. הייתי מאוד בלחץ, מאוד טעונה, ובנוסף לכל, יש את כל הבירוקרטיה (כמו טופס 17 ודומיו) מסביב. אני מאמינה שגם אם האונקולוגית הייתה מאשרת לעשות סבבים נוספים, זה לא היה מצליח. משהו בבטן לא היה רגוע. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, רמת אי הודאות הייתה עצומה והטרידו אותי שאלות רבות כמו האם אהיה קרחת? האם אסבול מהקאות? אילו תופעות לוואי יהיו לי? איך אתמודד עם המחלה כשאני גרה לבד? האם החיים שלי יתפרקו? הרגשתי שאני נכנסת לקרב על החיים שלי. הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו הוא על הקמת משפחה בעתיד. הכימו היה מאוד אגרסיבי, ולמרבה הצער איבדתי את הפוריות שלי".
לאחר ששני החלימה, היא חשבה לכיוון תהליך של אימוץ. "הוסבר לי שמשרד הרווחה יערים קשים מפני שאינני נשואה ומוגדרת מחלימה מסרטן, ולכן החלטתי לנסות לקבל תרומת ביצית. האונקולוגית שלי אישרה את ההיריון והחלטתי שאני עושה את זה לבד למרות החששות והסיכון. כשאני מגיעה למחלקת פריון בבית החולים אני נחשבת לגריאטרית. כולן שם צעירות. אבל אז אני עוברת את הכביש למחלקה האונקולוגית ושם אני נחשבת לצעירה. היום יש לי יש 2 עוברים שמחכים לי. החלום שלי זה להפוך לאמא".
"גמלתי בליבי שאעשה הכול על מנת להפוך לאמא"
שני היא לא המחלימה היחידה מסרטן שמתמודדת עם הרצון להפוך להיות אמא. למעשה פגיעה בפוריות היא אחת ההשלכות של הטיפולי כנגד המחלה ונשים חולות רבות מעידות על אתגרי הפוריות שנולדו בעקבותיהם. בין המרואיינות ששוחחנו איתן נמצאת גם ליאת (35), מנהלת קהילת הכרוניים של עמותת "חלאסרטן" בפייסבוק.
"חליתי בסרטן ריאה כשהייתה סטודנטית בת 26 בלבד. ברגע שאמרו לי שאני חולה בסרטן, עוד לפני שידעו איך לטפל בי, הוסבר לי שעל פי הפרוטוקול הרפואי אני צריכה לעשות שימור פוריות. הייתי בטוחה שאני הולכת למוות והמחשבה על ילודה ממש לא עניינה אותי באותה העת. קשה לתאר את הקושי שבלהגיע למבואה למחלקת נשים ולראות יולדות כורעות ללדת או נשים בליווי בני זוגן שמבקשים להיכנס להיריון. זה ממש טראומטי לעמוד שם כמו רוח רפאים ולדעת שבזמן שאנשים מתכננים להביא חיים חדשים לעולם, חיי שלי נמצאים על כף המאזניים".
"אף אחד לא הסביר לי על הכמות של הביציות שצריך לשאוב, לא היה לי שום מושג על התהליך", מסבירה ליאת, "המערכת הרפואית צריכה ללוות את החולים בסיטואציות האלו. השאיבה היא החלק הראשון בתהליך והפרוצדורה הזו הייתה טראומטית. גם הלחץ משפיע מאוד. פחדתי על החיים שלי, ובאותה העת נדרשתי להתעסק בשימור פוריות. זה הרגיש לי מאוד מנותק ומוזר. נתקלתי בחוסר רגישות למצבי מצד חלק מהצוות הרפואי. אני זוכרת שהיה רופא שאמר לי שצריך לשקול האם זה הומני לעשות לי שימור פוריות בגלל מצב המחלה שלי. הוא אמר שאולי אין בכלל מה לשמר. בדיעבד כל החוויה הזאת הייתה מאוד לא נעימה. אפילו לא טרחו ליידע אותי על מספר הביציות שצריך לשאוב על מנת להצליח ללדת בעתיד".
ברגע שמצבי הבריאותי התייצב, התחלתי להתעניין ולבחון את האפשרות להביא ילד לעולם. התחלתי לברר וגיליתי שאני צריכה לעשות עוד סבבים של שאיבת ביציות בשביל להבטיח שיהיה לי ילד או ילדה. בקליניקת הפריון חששו שנגרם לי נזק כתוצאה מטיפולי הכימותרפיה ולכן החליטו על מתן מינונים גבוהים יותר של הורמונים כדי לנסות להפיק את מספר הביציות המירבי. הזריקות החזירו אותי לתקופה הקשה של הטיפולים שעברתי. הסבב האחרון של העוברים היה מאוד קשה אבל הצלחנו לשמר ששה עוברים וזה מעודד. אני לא יכולה להרות באופן טבעי מפני שהעובר לא יכול להיות באינטראקציה עם התרופה הביולוגית שאני נוטלת. למרבה הצער העלות של פונדקאות היא מאוד גבוהה ואין לנו ברירה אלא לפנות לגיוס המונים. אבל גמלתי בליבי שאעשה הכול על מנת להפוך לאמא".
"אמרו שהכימותרפיה לא פוגעת בהליך הפוריות אבל זה ממש לא נכון"
גם ניצן מנדלאוי (34) מרמת גן, מכירה את הסיטואציה מקרוב. "חליתי לפני כעשור בסרטן מסוג לימפומה שאינו הוד'גקין. קיבלתי את הבשורה המרה ביום הולדת ה- 24 שלי. אובחנתי עם סרטן מפושט ואגרסיבי ולכן הרופאים העדיפו להתחיל בהקדם את הטיפולים. הם לא דיברו איתי בכלל, אלא פנו ישירות לאימא שלי והודיעו לה שבמקרה שלי, אין כלל צורך בשימור פוריות כי הכימותרפיה אינה אגרסיבית. אמא שלי התעקשה והלכנו לחוות דעת רפואית נוספת, שם באמת סברו אחרת.", היא נזכרת. "לא הציעו לי לעבור הליך קפאת ביציות, אלא רק שימור של רקמת שחלה. באותה העת לא ממש הבנתי את המשמעות של זה, ונשארתי עם שחלה וחצי. לא ידעתי שקיימת אפשרות לשאוב ולהקפיא ביציות. לא נתנו לי אפשרות בחירה אלא פשוט החליטו עבורי וזה מאוד מבאס".
ניצן משתפת שבאותם ימים לאחר קבלת האבחון, לא הייתה לה, כמו לרוב החולים, פניות להתעסק בנושא החשוב הזה. "העיסוק הוא בעיקר בהישרדות", היא מסבירה, "עם זאת אני סבורה שזו שיחה שחייבת להתבצע. את יוצאת מהאונקולוג ומיד לאחר מכן נפגשת עם גניקואונקולוג, מדובר בהחלטה שצריכה להתקבל תוך דקות ספורות".
"שבוע לאחר האבחון התחלתי את טיפולי הכימותרפיה ובמקביל גם טיפול ביולוגי, הטיפולים נמשכו שמונה חודשים. אני מודה לאל שאני חיה. למזלי אני אישה בריאה כיום. להיריון התקין הראשון נכנסתי אחרי שנה של ניסיונות, אולם לא הכול היה פשוט. כשניסינו להרחיב את התא המשפחתי, לקח לנו זמן והיו 2 הריונות שנפלו. הרופאים טענו שאני צעירה ואין לי מה לחשוש אבל בכל זאת התעקשתי לעשות בירור. הגעתי לרופאה מדהימה שאמרה שיש לי רזרבה שחלתית נמוכה, ולכן היא לא מציעה שאבצע שימור פוריות כי כל חודש הוא קריטי ועדיף להתמקד בהיריון. לדבריה, היה קיים סיכון שעד שנגיע לכמות ביציות מספקת להיריון יחלוף יותר מידי זמן. לבסוף הצלחנו לשאוב שתי ביציות אחרי ששה סבבים, ורק אחת הצליחו להפרות. היה לי מזל וזה ממש לא מובן מאליו. כשאובחנתי אמרו לי אמרו שהכימותרפיה לא פוגעת בהליך הפוריות אבל זה ממש לא נכון. אני ההוכחה לכך. לדעתי יש צורך ליידע כל מטופל ומטופלת צעירים שמאובחנים בסרטן על היתרונות והחסרונות של כל הליך, ושלא יחליטו בשבילנו. זה הגוף שלנו והעתיד שלנו". כיום, ניצן מלווה חולים צעירים מטעם עמותת "חאלסרטן" במכון האונקולוגי באיכילוב וגם אמא לשתי בנות.
"מה שווה שיהיו ביציות אם לא יהיה מי שיגדל את הילד"
"אובחנתי לפני חמש שנים כשהייתי בת 32 עם סרטן שד אגרסיבי מסוג HER2 שהתפשט בקצב מהיר", מספרת אפרת בראל (37) מקרית אונו, מנהלת קהילת החולים של "חלאסרטן" בפייסבוק. "אחרי שחזרו תוצאות הביופסיה, האונקולוג קבע שיש לי אפשרות רק לסיבוב אחד של שימור פוריות. זה מטורף. באותה העת לא הצלחתי להבין מה קורה סביבי – לא ידעתי אם אחיה או אמות. בזמן שאני נלחמת על החיים ומדברים איתי על שאיבת ביציות והקפאת עוברים".
אפרת התחילה הליך של שימור פוריות מהיר מאוד."לדעתי זה לא היה הצלחה גדולה. שאבו והפרו את הביציות (הייתי נשואה), אבל רק עובר אחד צלח. לא אישרו לי עוד סבב אבל אני רק חשבתי לעצמי מה שווה שיהיו ביציות אם לא יהיה מי שיגדל את הילד הזה. בין סבבי הכימותרפיה, עברתי ניתוח להסרת רקמת השחלה (יש פרוטוקול רפואי לפיו לאחר מיצוי הליכי IVF רגיל, ניתן להחזיר לגוף את הרקמה שהוסרה בניתוח והשחלה נקלטת). IVF זה כמו לול תרנגולות של נשים מפוצצות בהורמונים ומה שמעניין אותן זה כמה ביציות נשאבו, כמה זקיקים יש ומתי מבצעים החזרה. הכול מאוד תחרותי. ישבתי במחלקה הזו רגע לאחר שאובחנתי בסרטן ונאלצתי לענות על שאלות חודרניות וקשות של נשים אחרות שנמצאות בהליך IVF רגיל והיה לי קושי מאוד גדול לשוחח במצבי".
אפרת מתייחסת גם לקושי בהתמודדות לבד עם התהליך. "בכל אותה התקופה אף אחד לא דיבר איתי על נושא הפוריות ועל סיכויי ההצלחה להרות בעתיד. קיבלתי תרופות שבין היתר נועדו לשתק את מערכת הרבייה על מנת למזער את הנזק, אבל כל אותה העת לא ידעתי האם זה יצליח או לא. מאחר והליך שימור הפוריות חייב להתבצע במהירות כדי לא להתעכב בתחילת הטיפולים האונקולוגיים, לדעתי גניקואונקולוגים צריכים ללוות את התהליך ולא להסתפק בגניקולוגים בלבד. הם מכירים את הטיפול במחלת הסרטן ויודעים להסתכל על התמונה הכוללת, בגלל שצריך לבצע את ההליך כמה שיותר מהר, אף אחד לא חושב מה עובר על המטופלת תוך כדי. נשים שנמצאות בהליכי IVF בגלל סרטן עוברות מסע אחר לחלוטין מנשים שנמצאות בהליכי IVF רגילים. אני עדין סוחבת משקעים מאותה התקופה שלא הצלחתי להתגבר עליהם".
"סוגיית הפוריות הוגדרה על ידי חברי וחברות הקהילה כצורך הבסיסי השני (מבין 8 הצרכים הייחודיים) החשוב ביותר עבורם" מסכמת שירה קופרמן, מייסדת שותפה ומנכ״לית עמותת "חלאסרטן", "נכון להיום המחקר בתחום הצעירים דל יחסית ובהתאם גם בנושא השפעת הטיפולים על הפוריות. עצם העובדה שהתחום כולו צעיר והמידע מועט מעוררת בסופו של יום, כאב וקושי בקרב נשים צעירות שחייהם נבלמו, בנקודת הזינוק לחיים. אנחנו קוראות להמשיך להעמיק את הידע והמחקר, להתאים ולהעניק לאוכלוסייה ייחודית זו טיפולים מותאמים".