בשבועות האחרונים, לצד המאבק בקורונה, היה ניתן להבחין בעוד מאבק שהתחרה על תשומת הלב הציבורית. הוא נעטף יפה יפה עם שמות נוצצים כמו מעיין אדם ושפיטה, וספק אם בכלל תקראו לו מאבק – אבל אני קוראת לו ככה. המאבק להיות אימא בישראל בשנת 2020.
אולי לא תחושו הזדהות עם המאבק הזה. תחשבו שהוא פריבילגי. שהוא מנותק. יש קורונה על הראש, וגם אם יש לנו ביקורת על אופן ניהול המשבר, זה מצב חירום לאומי ומה יותר חשוב מכמות המבודדים, המחלימים וכמובן המענקים. אבל עבורי יש מה שיותר חשוב. היכולת להיות אמא.
השנים עוברות, אני כבר בת 34, חצי שנה לפני גיל 35 המאיים, בו אני אמורה לחוות - על-פי כל הפחדים כולם - צניחה חדה ברמת הפוריות וביכולתי להיכנס להריון. אני לא יודעת אם הגוף שלי יתנהג ככה, "יבגוד" באחת המשימות המשמעותית שיש לי כאישה (אני שמה את הציניות והביקורתיות בצד לרגע ומתמסרת לציפיות החברתיות), כמה זה באמת נכון, ואולי כבר בגיל 33 הנפילה המדוברת התרחשה אצלי בגוף. או אולי זה דווקא יהיה 43. בכל אופן, מה שאני בטוחה בו הוא שהחדירו בי את הפחד מגיל 35 ממש טוב, ואם שום דבר לא יקרה בו, כנראה שיש לי חוסן מנטלי שיכול לנצח כל דבר. גם את הקורונה.
אז מה לא יהיה פה?
לא תהיה פה התעסקות במספרים (אני רק אכתוב שהעלות גבוהה מאוד באופן יחסי, אבל שזה ממש מסתדר עם יוקר המחיה), לא תהיה פה ביקורת על הבחירה להיות אימא (רק קצת, כי אני כבר מכירה ומקבלת את ברצון הזה, למרות שיש בי צד מרדני) ולא אבקש מכם לתרום לי להדסטארט להקפאת ביציות, למרות שהמחשבה התגלגלה בראשי מספר פעמים. אבל היי, מי שממש רוצה יודע איפה למצוא אותי.
מה יקרה אם אעביד את עצמי מסביב לשעון עד גיל 40, תהיה לי קריירה מהממת אבל אז כשיהיו לי האמצעים לגדל ילדים ברווחה כלכלית, כבר לא אוכל לעשות זאת? מה אם לא אכנס להריון לעולם? אם לא אהיה אימא? אימא! איזו אימה. אימה, אימה, הרבה יותר מלחיץ אותי לחשוב שאכנס להריון ממש עכשיו, כשאני לא מוכנה. בשביל זה המציאו הקפאת ביציות או הקפאת עוברים. כדי שנוכל לעצור את הזמן, לתפוס את שיא הפוריות שלנו לפני המפלה הגדולה, ולהצליח בגיל 45 לומר שאני "גם וגם וגם. וגם".
היום, האפשרות לעשות את זה שמורה רק לנשים שיש בידן את הממון לכך, אבל למי שלא – פשוט לא. וכך, נלקחת האפשרות לעשות בחירה חופשית, עצמאית ונכונה באופן אישי לכל אחת ואחת, בגלל שאו שיביאו ילדים לעולם מוקדם מהרצוי או שלא יוכלו להביא בכלל. ולמה להיות אמא אינה זכות בסיסית במדינת ישראל?
״להיות אמא זו זכות יסוד״
למה אנחנו לא תופסים את האימהות כזכות, כחלק מזהות, כאפשרות שעלינו להילחם עבורה עבור כל מי שרוצה בכך? שהמדינה לוקחת אחריות על אופי החיים הקדחתני להחריד שנוצר בה, ויודעת שהיא צריכה לתת מענה למי שיש להן פער בין הקריירה לחיים האישיים, בין היכולות הכלכליות לחלומות ילדות? אולי אלו ציפיות גבוהות מידי, אבל אני עדיין מצפה. אני חושבת שמדינת ישראל חייבת לממן לנשים הבוחרות בכך הקפאת ביציות, כדי שיוכלו לממש את חירותן להיות אימהות, כשירצו בכך. מצידי שהתהליך הזה יהיה כרוך בכך שמי שלא השתמשה בביציות שלה תהיה מחויבת לתרום אותן, כחלק מהחוזה, לנשים שזקוקות לכך אם זה יעזור לקדם את החוק. העיקר שלא תילקח האפשרות להפוך לאמא בגלל אופי החיים הקשוח בישראל.
להיות אמא זו זכות יסוד. זו זכות טבעית שמגיעה מעצם היותנו נשים. אנחנו יכולות להיכנס להריון ואם משהו באופי החיים והמציאות מונעים את ההגשמה הזו – יש למדינה אחריות על כך, ולכן גם למצוא למצב פתרון. לכן, מימון של הקפאת ביציות הוא צעד מאוד טבעי והגיוני. שברת? שילמת.
יכול להיות שהרעיון הזה רדיקלי מידי. לא בשביל אפל ופייסבוק – שהבינו מזמן שעובדות טובות הן עובדות שטוב להן, ועובדות שטוב להן לא מוותרות על חלומות בשביל קריירה. הן רק דוחות אותם קצת. אם מדינת ישראל רוצה להיות מדינה של הגשמה אמיתית, היא חייבת לאפשר לנו לחיות בה כמו שאנחנו רוצות. להיות אימהות, בזמן שלנו, בבחירה שלנו, בכסף – שאחרי הכל, הוא גם שלנו.
ניצן סניור שניאור היא עיתונאית ויזמית חברתית ופוליטית