אבל מהר מאוד, עוד לפני שהספקתם להפקיד את הצ'קים, התחילו כולם לפזול לכיוון הבטן שלך. כל לחמנייה מיותרת שתקעת גררה מבטים, כל כוס יין שדחית עוררה רחש של התרגשות בקהל.
בסוף נמצא האמיץ (או הנודניק, תלוי את מי שואלים) ששאל: "נו, מה עם ילדים?". וברגע שנפרץ הסכר, מתחיל שיטפון. כולם, מאמא שלך ועד האינסטלטור, מתעניינים מתי תתעברי.
מהר מאוד פסגה בורגנית נוספת נכבשת, ואת יולדת את הבכור. וכבר בברית, עוד בטרם הורדת גרם אחד ממשמני ההריון, את נדרשת להצהיר מתי תעשו לו אח. יש מי שמתחלחלת מעצם המחשבה, אחרות כבר סוגרות עם האולם אירוע נוסף באותה הזדמנות. אז מה עדיף, מרווחים גדולים או הפרשים קטנים? קבלו כמה טיעונים בעד ונגד.
בעד: כי בואו נגמור עם זה
1. כי הם יהיו חברים. אמנם אין נוסחת קסם ליצירת חברות אמיצה בין אחים, אבל לפחות כשמדובר בילדים קטנים, ברור שהפרש של מעל ארבע-חמש שנים, לא ממש מאפשר לאחים ליצור בסיס משותף. ככל שההפרש בין האחים קטן יותר, יהיו להם יותר תחומי עניין משותפים שיחברו ביניהם.
2. כך תסיימו מהר עם החיתולים. ועם הגזים, והלילות הלבנים והחיפושים הנואשים אחר בייביסיטר פנויה.
3. זה חוסך כסף. העגלה, האוניברסיטה והסלקל יוכלו לעבור מאחד לשני, והבגדים לא יספיקו להתיישן ולצבור אבק. בכלל, הכי טוב לפעול בשיטת הסרט הנע ולהעביר את הגרדרובה והציוד מילד לילד, בלי חניית ביניים בבוידעם.
4. אין לדעת אם תצליחו להתעבר בדיוק מתי שתרצו. ענייני פריון הם בהחלט משהו שצריך להביא בחשבון. גם אם אתם צעירים, וגם אם ההריון הראשון הגיע בקלות (שלא לומר: בטעות), אף אחד לא מבטיח לכם שגם ההמשך יהיה כל כך פשוט.
5. ככה הבכור יפתח בגרות ועצמאות. שלא לומר - יהיה הנסיך של הבית כמו שמגיע לו. אבל באמת, קצת מצחיק לדבר על אחריות אצל ילד בן שנה-שנתיים, ויחד עם זאת תופתעו לגלות שתפקיד "האח הגדול" מוציא מהילד הגדול שלכם רגשות הוריים ודאגה מחממת לב לאחיו הצעיר. וגם הקטן ייצא נשכר: הסיכוי שיחטוף כאפות בבית הספר יורד משמעותית עם אח בשכבה מעליו.
נגד: מה רע בקצת זמן לעצמכם?
1. כי הגוף שלך צריך מנוחה. הרבה מעבר לרצון לחזור לגזרה (או למשהו שמזכיר גזרה) אחרי הלידה, הגוף צריך זמן להתאושש אחרי ההריון והלידה. מחקרים שונים מראים כי הסיכון ללידות מוקדמות, רעלת הריון ואפילו קרעים ברחם (אצל מי שילדה בניתוח קיסרי) עולה בהריונות שמתחילים פחות משנה אחרי הלידה שקדמה להם.
2. בא לכם להשקיע בעצמכם. בקריירה, בזוגיות, בתחביבים. מי אמר שבדיוק כשמסיימים לגמול פעוט מחיתולים צריך ללדת לו אח חדש? עכשיו כשהוא כבר גדול, יש לכם סוף סוף זמן לעצמכם, עד ההריון הבא.
3. הבכור צריך קצת זמן לבד. נכון, לקבל אח חדש זה לא פיקניק בשום גיל. אבל כשמדובר בילד שכבר מדבר, מבין ויכול לבטא ולקבל מענה לתסכולים שלו, משימת השילוב הופכת לקלה יותר. ילד בן ארבע כבר יכול לדחות סיפוקים מתוך הבנה, ולא להרים את הבית בצרחות אם את מניקה את אחיו בדיוק כשהוא רוצה פאזל.
4. שלא יחשבו שזה פנצ'ר. הריונות צפופים, במיוחד בהיעדר סיבה נראית לעין (כלומר, כשאת לא מבוגרת מאוד או דתייה מאוד), נחשדים מיד כפנצ'ר. את יכולה להכחיש עד מחר, אנשים עדיין יחשבו ששכחת גלולה. עם הריכולים של כולם את עוד יכולה להתמודד, אבל תמיד יהיה מישהו מספיק חסר טאקט ומטומטם שיפלוט משהו ליד הילד שחשוד כתקלה, ויתסבך אותו לכל החיים.
5. כי לכו תשלמו על שתי מסגרות. הקוראת מירי בוהדנה יכולה לדלג על הסעיף הזה, אבל עבור רובנו מדובר בשיקול קריטי, אם לא מכריע. אם הילד הגדול עדיין לא הולך לגן עירייה, תיאלצו לשלם על שתי מסגרות פרטיות – בין אם מטפלת, משפחתון, גן או אפילו מעון ויצ"'ו/נעמת, שאמנם זול יותר אבל עדיין יגרד לכם את הארנק בכל חודש. וזה עוד לפני החיתולים הכפולים.