עשרות פעמים נרשמתי למכון כושר מבלי שהלכתי להתאמן שם אפילו פעם אחת. ניסיתי להכין עם האחיינים שלי חותמות מתפוחי אדמה והתוצאה היתה הרבה לכלוך בעיקר, ואפילו קניתי מכונת קפה יוקרתית שתופסת לי מחצית מהמקום הפנוי על השיש, למרות שאני משתמשת בה בממוצע פעמיים בשנה. יש רעיונות שפשוט נראים טוב על הנייר.
לפני הלידה נראה הגיוני למלא את זה
אחד הדברים שנראו לי ממש נפלא על הנייר היה לקנות יומן לתינוק. את בהריון, מסתובבת עם בטן גדולה ויפה, נכנסת אל חנות הספרים, מחזיקה את היומן לתינוק וחיוך ענקי נמתח על פרצופך. את מדפדפת במבחר היומנים ומדמיינת היכן תדביקי את התמונה של יורש העצר, כיצד תמלאי באדיקות את כל הפרטים, מתי התינוק פיהק /שיהק / גיהק וציחקק לראשונה.
ואגב, אם את לא קנית את ה"יומן הראשון לתינוק", בוודאי תהיה איזו חברה או קרובת משפחה שתדאג לקנות אותו עבורך.
לפני הלידה זה נשמע מאד הגיוני שיהיה זמן/ כוח/ רצון למלא את כל עמודי היומן הזויים ככל שיהיו. באחד היומנים שראיתי, ובי נשבעתי שאיני משקרת, ישנו מקום להחתמת כל אורחי הברית /בריתה – כאילו שזה הדבר ההגיוני ביותר לרוץ אחרי כולם בעודי מנופפת מולם את העט שבידי ודורשת שיחתמו בשורה המיועדת לדוד/ה, חבר/ה קרובים וכן הלאה.
"אמא, למה יומן התינוק שלי ריק?"
ההחלטה שקיבלתי לקנות יומן לתינוק הייתה רגשית מאד והתבססה על חווית ילדות עצובה. הייתי בערך בת 12 ועזרתי לאמי היקרה לנקות ולסדר את הבית לקראת חג הפסח המתקרב. טיפסתי על סולם בכדי להגיע אל המדפים העליונים שבספריה, הוצאתי את הספרים מהמדף העליון וניגבתי מהם אבק. לפתע צד את עיני יומן לתינוק. יומן ישן ומתוק בצבע תכלת.
פתחתי את היומן ומה רבה היתה הפתעתי לגלות את שמי מופיע בעמוד הראשון. אין לי מילים לתאר את ההתרגשות שאחזה בי. קפצתי מהר מהסולם אל הספה ופתחתי את היומן המאובק. בעמוד הראשון נכתב שנולדתי ב 16.10.78 בבית חולים השרון במשקל 2.700 ק"ג, יופי, את כל זה אני כבר יודעת. עברתי לעמוד הבא, הוא היה ריק. עברתי עוד עמוד, אולי מדובר בטעות, אך גם העמוד השלישי והרביעי היו ריקים.
לא נכתב שם מתי אכלתי בפעם הראשונה תפוח, אין פרטים לגבי השן הראשונה שלי, לא כתוב מתי אמרתי את המילה הראשונה ומה היא הייתה בכלל. כל היומן היה ריק ממילים, ריק ממשפטים וריק מתמונות. תחושת עלבון חזקה צרבה את ליבי. למה אמא שלי לא מילאה את כל הפרטים ביומן שלי?
ניגשתי אליה כשהיומן בידי ודרשתי תשובות. אני לא זוכרת מה היא ענתה לי אז. ניסיתי לשאול אותה שוב את אותה שאלה 21 שנים לאחר מכן, היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה וכלל לא זכרה על איזה יומן אני מדברת.
החלטתי: לתינוק שלי יהיה יומן ואני אמלא את כולו
כבר בפעם הראשונה שנתקלתי ביומן כילדה בת 12 ידעתי שלתינוק שלי יהיה "יומן ראשון לתינוק" ולא רק שיהיה לו "יומן ראשון לתינוק" אני אמלא אותו מהעמוד הראשון ועד העמוד האחרון, ולא רק זה, אני גם אשמור עליו מכל משמר ואעניק אותו לילד שלי כשיהיה בן 18.
כחודש לפני תאריך הלידה המשוער, נכנסתי לחנות הספרים והתיישבתי על כיסא מול מדף היומנים. במשך דקות ארוכות ישבתי ועיינתי באופן מעמיק בכל היומנים. בסופו של דבר בחרתי את היומן שנראה לי היפה ביותר וצעדתי לעבר הקופה כשהתרגשות גדולה אוחזת בי.
מזל טוב!!! אבישי נולד. בעלי חזר הביתה עם תינוק קטן וחמוד ואיתי, אישה מבולבלת לאחר ניתוח קיסרי לא מתוכנן ודיכאון לאחר לידה ברמה סבירה. חודש שלם לא נגעתי ביומן. למה? ככה.
בחודש הראשון הייתי עסוקה בהחלמה מהניתוח הקיסרי שעברתי. בחודש השני, גם לא נגעתי ביומן. למה? הייתי עסוקה בלהתגבר על הדיכאון שתקף אותי. בחודש השלישי גם לא נגעתי ביומן. למה? כי הייתי עסוקה בלנסות להכיר את אבישי ולהתחבר אליו. גם התחילו לו כאבי בטן והרגשתי אבודה.
בחודש הרביעי להצטרפותו של אבישי לחיי גם לא נגעתי ביומן. למה? נו, באמת. הבנתי שחופשת הלידה אמורה להסתיים ונכנסתי ללחץ והיסטריה לגבי הצפוי. בחודש החמישי והשישי הייתי "עסוקה" בחפיפה עם בעלי שהחליף אותי והחליט שהוא נשאר עם אבישי בבית במקום מטפלת, בחודש השביעי פשוט שכחתי מקיומו של היומן, בחודש השמיני והתשיעי כבר הייתי שקועה עד צוואר בניסיונות לשלב בין קריירה להורות.
מזל שלא מילאו עליי יומן כאמא בשנה הראשונה
תשרי, חשוון, כסלו, טבת חלפו עברו ביעף, גם שבט, אדר, ניסן, אייר, סיון תמוז ואב, כך עבר הזמן וחלף לו במהירות מפתיעה. לאחר כשנה, בעודי מחפשת ספר מסויים בספריה הביתית, נתקלתי ביומן ונחרדתי לגלות שהוא נותר ריק, התירוצים שתירצתי העליבו אפילו את האינטליגנציה שלי.
מיד לקחתי עט ביד אחת, את היומן ביד השניה ורציתי להתחיל למלא. אך לתדהמתי גיליתי שאני פשוט לא זוכרת כלום, גם אירועים שהייתי בטוחה שאזכור לנצח. מתי יצאה לאבישי השן הראשונה? לא זוכרת. מתי אבישי חייך בפעם הראשונה? אין לי מושג. מה היה הפרי הראשון שאבישי טעם? מי זוכר. החלטתי לוותר על היומן.
בניגוד לאמא שלי, אני לא כתבתי בו אפילו את תאריך הלידה ומשקל הילוד ולכן המעשה ההגיוני ביותר היה לחזור אל חנות הספרים שבה רכשתי אותו ולהחליפו בספרים לאבישי. אצלי אבישי לא יגלה פתאום יומן ריק.
חשבתי על זה שחבל שלתינוקות אין יכולת להתבטא בכתב. זה היה יותר נחמד אם אבישי היה ממלא יומן על ההתנהגות שלי בשנים הראשונות לחייו ונותן לי אותו במתנה לכבוד גיל 50. מצד שני כנראה שיש לי מזל גדול שאין לו את היכולת אפילו לזכור, כיצד התנהגתי וטיפלתי בו בשנה הראשונה.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן