לפני כ-10 חודשים בערך, נסענו עם הילדים הגדולים שלנו: שיילי, שגיב ונויה, לסוף שבוע. בדרך שיילי שאלה אותי למה אני לא עושה לה עוד אח או אחות. כמובן שהתשובה שלי הייתה "כשאת תסחבי, תלדי ותגדלי - אני אביא לך עוד אחות".
בעלי, או בשמו השני "החצי", התעורר פתאום ושאל 'למה באמת?'. כמובן שהוא קיבל אותה תשובה עם פרצוף של "מה עובר עליך?", אבל אז התפתחה שיחה רצינית בין אבא ובין שיילי על זה שבאמת הגיע הזמן להוסיף גוזל למשפחה. כמובן שלי לא היה שום צד בעניין, אבל בסתר לבי היה רצון עז לבייבי נוסף בבית.
ניסיון אחד ואני בהריון?
לאחר שהם סיימו את שיחתם הודעתי לאבא שיש לו חלון הזדמנויות קצר בשבוע הבא בדיוק, ואם הוא רוצה לנצל אותו שיודיע לי. והוא ניצל אותו בגדול.
הגוף שלי זעק "הריון" מכל הכיוונים, אבל סירבתי להאמין לו. מה, רק אחרי ניסיון אחד? למה לא נתת לעצמי עוד קצת זמן להתרגל לרעיון? אבל הקאתי, התעצבנתי, צעקתי, נגעלתי מבעלי (אחד הסימנים המובהקים אצלי להריון) ושיהקתי את שיהוקי ההיריון שייחודיים רק לי ורק בהריון. אחרי שעשיתי בדיקה התברר - שאני אכן בהריון.
בערב שבת אחד, אחרי הארוחה, קמתי לכיוון המטבח ו-פלאק. הפרשה. רטוב לי. מה זה? קוראת לחצי "בוא מהר, נראה לי שירדו לי המים".
"בסדר, מצחיק מאוד, את והשטויות שלך", הוא מנסה להישאר רגוע. "מאמי, אני רצינית".
הוא מגיע, בטוח שאני מסתלבטת עליו. אני מבקשת ממנו לסגור את הדלת של המטבח ולהוריד לי את המכנסיים. "אוי, את נוזלת"."איזה ריח יש לזה?", אני שואלת, "את רצינית?", הוא מרים אליי מבט.
"כן, כן, תריח את זה. נו, זה ריח של זרע?" הוא מעקם פרצוף ואומר "כן". אני שואלת מה הצבע, ולוקח לו זמן להבין שאני רוצה לדעת אם זה שקוף או חס וחלילה מים מקוניאלים. למרבה השמחה המים שקופים.
"תעסי את הפטמות, אולי זה יביא את הצירים"
שולחת את החצי להביא מגבת, ומתקשרת לאחותי, שלא יכולה להגיע. החצי מאושר, מבין שהוא יישאר עם הילדים בזמן שאני אהיה בחדר לידה. אני שולחת אותו להתקשר לנעמי, מכרה שלו מהצבא ומיילדת. בינתיים אין לי צירים. מים שיורדים בלי צירים זה בעייתי, לא?
נעמי מגיעה אחרי שעה, בערך בעשר בלילה, ואני יוצאת עם תיק, מגבת וחיוך ענק. היא מבינה לבד שאין צירים. נוסעות ועוברות על כל תסריטי לידה האפשריים ונעמי נשבעת לי שלא משנה איפה היא תעבוד היום, היא מיילדת אותי.
הגענו למיון בשעה 10:45 בלילה, ובשעה 11:30 נכנסת למוניטור - אין צירים. הכול רגוע. המים עדיין זורמים. מודיעים לי שככל הנראה אני אעלה למחלקה עד שיגיעו הצירים.
נעמי מסתכלת עלי במבט מאיים, שכולו אומר: "תעשי משהו", ומסתכלת לי על הציצים. אחרי 20 דקות של עיסוי פטמות אין צירים, מעיפים אותי מהמוניטור כדי להכניס מישהי שבאמת מתכוונת ללדת.
לבשתי את שמלת הנשף של בית החולים, ואני צועדת לחדר הלידה, מטפטפת מים כמו סימני דרך. בשעה 1 בלילה נכנסת לחדרון לידה שלי. נעמי, מבסוטית, אומרת לי "השגתי לך את החדר הטוב ביותר". היא בודקת לי פתיחה, ומגלה שאני כבר בפתיחה 6! מתי הספקתי?
פתאום נעמי שואלת אם זזתי. היא נראית לחוצה, בודקת את המוניטור שוב ושוב. אני מסתכלת בחשש לעבר המוניטור, ורואה איך הדופק של התינוקת צונח במהירות: 80, 70, 60, 50 – אני מסתובבת על הצד מהר, וכלום לא קורה – הדופק נשאר על 50.
אני מתהפכת מהר לצד השני, ועדיין לא קורה כלום. נעמי מזעיקה רופא, ד"ר ברק, נכנסות עוד מיילדות וכולם מטלטלים לי את הבטן, פותחים לי מסכת חמצן ואני נושמת הכי עמוק שאני יכולה. אני מתחילה להתפלל בלב: "רק לא קיסרי, רק לא קיסרי", ולאט לאט הדופק חוזר לנורמלי.
היא בחוץ, אני מאוהבת ברמות קשות
בשעה 2:05 אני מרגישה לחץ נוראי. נעמי פותחת ערכת לידה, והנסיון שלי זה אומר שממש עוד רגע זה נגמר. לחצתי בטירוף, ובשלב הזה כבר ממש כאב לי. באחת הלחיצות שחררתי סילון של פיפי שמשפריץ על נעמי ושאר הבנות... אני מתפדחת ומתנצלת, אבל הן מרגיעות אותי שזה יופי של סימן שאני לוחצת טוב.
אני חוזרת ללחוץ, צועקת מכאבים וקופצת מהמקום. נעמי תופסת אותי, ואומרת לי: "תנשמי ואל תשתוללי, את תקרעי את עצמך". ברקע מתנגן לו השיר שהכי מתאים לי ללדת לצליליו "ממעמקים" של עידן רייכל, "ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי", אני שרה.
אני אוזרת כוח לעוד לחיצה אחת לוחצת ו- היא בחוץ.... הלם. איפה המצלמה... מהר תמונות! היא סגולה, קצת בוכה ומיד נרגעת. היא עליי, אני מרגישה אותה, המים זורמים ממני באטרף.
אני כל כך מאושרת, היא פה, היא שלמה ובריאה. מציעים לי לחתוך את חבל הטבור, ואני נותנת לנעמי את הכבוד. אני מתקשרת לבעלי, ומודיעה לו שילדתי. בינתיים שיילי התעוררה, עברנו לשיחת וידאו והראיתי לשניהם את אמבר.
לידה כזאת היא מתנה מאלוהים. וואו, אני מאוהבת! אני, זאת שאמרה שהיא לא נקשרה לאף אחד מילדיה על ההתחלה. אני מאוהבת ברמות קשות, אני לא מאמינה שזה קורה לי. מרגישה בחלום.
תודה לחצי, שסבל אותי כל הזמן הזה, שספג את השיגעונות שלי, שתמך ואהב וחיבק וקיבל וחטף וספג כל ההיריון הזה - אני אוהבת אותך כאילו אין מחר.
תודה לילדים שלי, שנתנו לי את הזכות להיות אימא שלהם.
ותודה לנעמי סלע, המיילדת הכי מדהימה שיש. את מיילדת בחסד, הדבר הכי טוב שקרה לי.
ילדתי במדיטציה, זו הייתה חוויה מדהימה: מיה קרמר מספרת על הלידה