לידה. חוויה שגורמת לך להרגיש על כך הרבה רגשות: עצב, שמחה, לחץ, דאגה, עצבים. בסופה, רק מחכים לשמוע את צליל הבכי המשכר, של תינוק שרק זה עתה יצא לאוויר העולם. לצליל הזה ממתין כל זוג בהיריון במשך תשעה חודשים ארוכים ומפרכים, אבל לפעמים זה קורה קצת לפני, ואז מתחילות הדאגות האמיתיות.
במהלך ההריון התגלה שסוג הדם של העוברית שונה מסוג הדם שלי
הסיפור שלנו מתחיל עוד בתחילת ההיריון. היינו זוג שעשה את כל הבדיקות האפשריות - בדיקות גנטיות מכאן ועד להודעה חדשה, בדיקות אולטרא סאונד, הכול. אני חייבת לציין שבלידה הראשונה שלי הכול היה טוב, ההריון עבר תקין ולא הייתה כול סיבה לדאגה. אבל בלידה השנייה, כאשר הגענו לרופאה לאחר בדיקות דם שגרתיות, הסתבר שיש בעיה.
הרופאה אמרה שהדם של העוברית שלי שונה מהדם שלי, מה אומר שהגוף שלי יכול לשלוח נוגדנים שיהרסו את הדם שלה. היינו בשוק. נלחצנו, אבל הרופאה נתנה לנו להבין שהמצב לא כל כך נורא ובפועל, רק נצטרך להקפיד על מעקב צמוד יותר. במשך ההריון הבשורה הזו ליוותה אותנו, והמתנו קצרי ציפייה לשבוע ה-40. רצינו כל כך להגיע לתאריך הלידה המשוער, והרגשנו שכול בדיקה שעשינו קרבה אותנו עוד קצת ליעד.
הגענו לבית החולים על מנת לערוך בדיקה נוספת, אבל הפעם התברר שהבדיקה לא הייתה תקינה. הרופא אמר לנו שלפי הבדיקות לילדה חסר דם והיא מתחילה להזרים אותו בקצב מהיר למוח. וואו. אין דרך בעולם שבה אפשר להסביר מה עבר עלינו באותו רגע, את השמחה והציפייה החליפו תוך שניות לחץ ודאגה. היסטריה.
הרופאים החליטו על לידה דחופה בשבוע 33
הרופאים התייעצו ביניהם והחליטו לזרז את הלידה. הם הודיעו שהם הולכים להוציא את הילדה במהירות האפשרית. בזמן שהמתנו להיכנס לחדר הלידה, הגיעה אלינו הרופאה מהפגייה ואת ההסבר שהיא העניקה לנו לא נשכח לעולם: היא אמרה שכרגע כדוריות הדם של הילדה נהרסות ולכן הם צריכים ליילד אותי בהקדם.
אם מקודם חשבנו שהצרות שלנו ייגמרו בלידה אז עכשיו הבנו שלאחר הלידה הצרות רק מתחילות. הרופאים אמרו: "יכול להיות שהכול יהיה בסדר, יכול להיות שיהיה צורך לטפל באור אבל יכול להיות שנצטרך להחליף לה את הדם אחרי הלידה". "להחליף את הדם?" שאלתי בחרדה, "כן, אין ברירה, זאת אפשרות שאתם צריכים להיות מודעים לה".
את היומיים הבאים העברתי בבית החולים - לא היו צירים, לא הייתה שום התקדמות ומפלס החרדה היה גבוה. פתאום הצליל הממכר של הבכי הראשון נראה לנו כל כך רחוק. הרופאים אמרו שיש חשש שהתינוקת תצא חיוורת לגמרי, יש סיכוי שהיא לא תבכה, והדברים האלה ניקר במוחנו כל דקה ודקה. אנחנו רק חיכינו לשמוע את הבכי הזה, הבכי הקסום, רק שיבוא, שיבוא כבר.
ביום שבת בשעות הצהריים החלה התקדמות, פתיחה של 3 שהלכה והתקדמה. כשהגעתי לפתיחה 5 שוב צרות - התברר שהילדה מתקשה לנשום, הדופק יורד והייתי צריכה לעטות מסיכת חמצן. אני שוכבת עם צירים כבר שלושה ימים, עייפה, מותשת ודואגת ולא רואים את הסוף. אני מבקשת מנה נוספת של אפידורל אבל אז, פתאום משום מקום, הגיעה הפתיחה ל- 10.
רגע הלידה היה פלאי, סוף סוף יכולנו לנשום לרווחה
את הרגעים הבאים אנצור איתי לכל חיי. את הרגע שהאחות ביקשה לא לדחוף כי עדיין לא הגיעה רופאת ילדים למרות שלא יכולתי שלא ללחוץ עוד. אבל בשעה 20:30 בלילה, 11.12.10 - הילה יצאה, ורודה, בוכה וצועקת. אי אפשר להשוות את הרגע הזה לכלום. זה משהו ייחודי, פלאי. באותו הלילה ישנו כמו תינוקות, הילה ישנה בפגייה, אני במחלקה ולירון חזר לישון בבית עם נועה, הבת הבכורה.
אמנם הלידה הייתה רק תחילתה של תקופה בפגייה, אך היא הייתה מאחורינו. הילה סבלה מצהבת במשך שלושה שבועות ואחר כך הייתה צריכה לקבל עירוי דם. אבל עברנו את התקופה הלא פשוטה הזו, והרבה בזכות המלאכים בפגייה בית החולים מאיר, שעבדו מסביב לשעון ועשו הכול כדי שנהיה רגועים. הם תמכו, הסבירו, טיפלו ודאגו לנו, לעולם לא נשכח איך היו שם בשבילנו ברגעי המצוקה הכי גדולים שלנו.
היום הילה כבר בת חצי שנה, יפייפיה עם עיניים כחולות ענקיות, פנים עדינות וחיוך של מלאכית. כמו כל התינוקות היא גם בוכה, אבל מבחינתנו הבכי הזה מזכיר לנו כל פעם מחדש את אותו בכי ראשון, בכי קסום, ששחרר מפלים של דמעות ולחץ. זה הבכי שסימן לנו שהכול בסדר ושאפשר להיות רגועים, הבכי שהודיע על בואה לעולם של הילה שלנו.