שבוע 38 ואני כבר עמוק בחופשת לידה מינוס הקטע של הלידה והתינוקת. מה שכן אני עובדת בה לא מעט, בעיקר בלהדוף את צונאמי השאלות של כל מקורביי: "נו ילדת כבר? מה קורה? עוד לא ילדת? ילדת ולא סיפרת? נו, למה את מחכה?". מודה ומתוודה: באותו רגע שנאתי את כל הסקרנים והמתעניינים. רגע לפני לידה, זה לא זמן טוב להתעניין. אפילו אם זה מאהבה. פשוט סתמו.
שבוע שלם של שאלות עובר מהר, והנה אני כבר בשבוע 39. הם ממשיכים לשאול, היא ממשיכה להישאר בפנים (כאילו דווקא, רק כי שאלתם) ואני ממשיכה להתחרפן. כשנכנסתי לשבוע 40, היו רגעים שבאמת האמנתי שזה כבר לא יקרה בחיים. ראש השנה הגיע אבל שום ראש לא הציץ ואז כבר התחלתי לפחד. ענן יום כיפור ריחף מעליי וכל מה שהעסיק אותי היה מה יקרה אם היא תצא בכיפור? איך אגיע לבית חולים? איך כולם יגיעו? מה אעשה עם הילד שבבית?
אז עשיתי מה שכל אישה שפויה בדעתה עושה. שאלתי את כל האימהות שאני מכירה (וגם את האינטרנט) איך מזרזים לידה? מה לא ניסיתי - הליכה על חול טובעני, תמצית פטל, מרתון אכילת אננסים, שיקויים אינדיאניים, חצילים מטוגנים, סטייק, תה עם חלב עיזים, הליכה על גחלים, אלוהים, אפילו סקס עשיתי! (ניסיתם פעם את תנוחת הפיל מביט לאחור?) אבל כלום לא עזר. הברל'ה שלי לא רוצה לצאת החוצה ולא אמא אבא או עוגה.
(לא) נעים להכיר: השראת לידה
רגע לפני שעשיתי לעצמי קיסרי יזום בבית, הלכתי לבדיקת מוניטור שגרתית בה התגלה כי הברל'ה שלי לא ממש זזה בבטן, מה שהוביל לקבלת זירוז (תודה לאל!). אבל היה זה זירוז מסוג חדש, כזה שהרופאים מכנים אותו "השראת לידה". זה רק נשמע טוב, למעשה מדובר בעינוי סיני שנמשך 30 שעות כאשר מוענקים לכם סיכויים של 50 אחוזי הצלחה. אבל חדורת אמונה שכמותי, ידעתי שאנצח את הסטטיסטיקה - אצלי, כבר אחרי שעתיים, ברל'ה תהיה בחוץ.
כרגיל טעיתי.
האחות הכריזה בחצי התנצלות שאין חדרי לידה. "יש בייבי בום! בייבי בום מטורף!", היא מסבירה לנו בהתנצלות. "מה?! איך זה יכול להיות? מי נתקעה לי בתאריך?!" ואז זה היכה בי: נכנסתי להיריון ביום הכי עמוס של השנה – ליל הסילבסטר. 9 חודשים מאוחר יותר ובבית החולים יש כעת 111 יולדות כואבות וצווחות בעת ובעונה אחת. (מילה חמה ממני: אל תז*&*^ בסילבסטר, זה רק יתנקם בכם)
בלילה, כאובה ונטולת אפידורל, כשכבר סיימתי לכתוב צוואה, לחלק את הבגדים והתקליטים שלי בין חברותיי, ולצרוח יותר מבכל הופעה שלי אי פעם - התפנה חדר לידה. עלינו למעלה אני, בן זוגי אסף, חברה שלי ג', ואמא יקרה לי. אני על כסא גלגלים וכולם תומכים בי מאחורה, כשלפתע צווחה מטורפת פילחה את האוויר. מעולם לא ידעתי שאפשר להוציא קולות כאלה. אני ממש לא שופטת אבל זה היה מפחיד, מהחדר הסמוך יצאה מיילדת עם דם על הידיים ואמרה לנו בחיוך: ברוכים הבאים לחדר לידה. זה היה נראה כמו סצנת פתיחה של היצ'קוק ושאלתי אותה בנימוס אם יש מצב להתחרט. "אל תדאגי זה חדר לידה טבעית", היא אמרה ופתאום כל כך שמחתי. מה לי וללידה טבעית? ואז נזכרתי שאני בצירים וצרחתי בעצמי.
אני וה"אפי" שלי עפים על החיים
בחדר הלידה קיבלה אותנו מיכאלה, מיילדת חמודה, צעירה ולגמרי בגוד וייב. היא הסתכלה עליי ואמרה את מילת הקסם "אפידורל". מיד התאהבתי בה. טייק מי טו יור דילר נאו! אחרי שקיבלתי אותו ראיתי עננים וכוכבים ולא היה אכפת לי שההיריון יימשך גם עוד שנתיים, מי בכלל רוצה ללדת? אני והאפי שלי עפים פה על חיים.
אחרי רבע שעה קיבלתי גם זירוז אמיתי – פיטוצין, כי ברל'ה הקטנה לא זזה עדיין והפתיחה תקועה על 2 ס"מ, אבל אני, מה אכפת לי? עדיין בהשפעת האפידורל, אנחנו שומעים מוסיקה וצוחקים ויש נרות ויש מיילדת מקסימה, וחברים, ועוברית אחת שמבינה עניין ולא רוצה להרוס מסיבה טובה.
באיזשהו שלב, מיכאלה המיילדת הציעה שאנוח ואצבור כוחות ללידה "כי זה לוקח זמן עד שזירוז עובד, את יודעת...". שתי דקות מאוחר יותר, כבר צפצפתי למיילדת. "משהו לא בסדר, משהו זז לי בפנים", אמרתי. היא צחקה, אמרה שזה לא הגיוני שזה ישפיע כל כך מהר, ואז – באותה שנייה שהמיילדת אומרת לי: די, יש לך פתיחה מלאה! האפידורל כל כך נבהל והפסיק לעבוד.
עכשיו אני אחרי הכל, והברל'ה היפה שלי הגיעה לעולם. הייתי ממשיכה לספר לכם איך יצאתי באמצע הלילה מחדר לידה וישנתי במסדרון עם עוד 50 נשים, או איך נתקעתי ביום כיפור בבית החולים כפי שחששתי כי הייתה לה צהבת או איך נאלצתי לשבור כיפור ולדהור על האופנוע לבן שלי שנשאר בבית, אבל אני אמא ל-2 עכשיו, והיא בדיוק נרדמה, אז אני חייבת לזוז...לישון. בשעה טובה.