מיותר לציין שבכיתי מהתרגשות. ואז, פתאום, בלי הכנה מוקדמת, אני מרגישה את הרחם שלי מתכווץ בחוזקה ואני נאנקת מכאבים. אני מסתכלת על המוניטור ומבינה שהמספרים עולים ועולים מהתכווצות להתכווצות, ואני מברכת את הצירים בשמחה רבה (עכשיו לכו מפה, תודה!). הרופא נכנס, מעיד שהצירים יפים, אבל יש מיעוט מי שפיר, ופוקד שאני נכנסת לחדר לידה. בשעה 11:00, עשיתי מקלחת חמה וקדימה לחדר לידה. וכך, אחרי שעות של בכי, צחוק, שירים, אנשים יקרים שנכנסים ויוצאים, החלפת משמרות, נשימות, לחיצות ובשעה 17:32, הבת שלי, אוריאן, יצאה לאוויר העולם. אין ספק - לא הייתה לי מעולם חוויה יותר מדהימה מזו.
עכשיו הכול בעצם מתחיל
מעלים אותי למחלקה ולאורך כל הדרך לשם, אני מרגישה כמו בתפילת נעילה ביום הכיפורים, כאילו שאני מתחננת להיכתב בספר חיים טובים ישועה וגאולה, רק בגרסת מעודכנת בה אני מייחלת לחדר טוב, שכנות יולדות נחמדות, נקיות, מסודרות, שלא נוחרות, שלא אוכלות ברעש, שלא חמות על המזגן ושהאורחים שיבואו לבקר אותם יהיו על רטלין. זהו. לא בקשה מוגזמת מדי נכון?
אחרי שסיימתי להתפלל. הגענו למחלקה. המסדרון מואר וארוך, ונשים בחלוקים ורודים מתהלכות להן הלוך ושוב, הדלפק עמוס באחיות, כוסות קפה בשפע ואיש אחד עם שפם שעומד על המשמר.
אני נכנסת לחדר 7, משמאלי ומינימי מיטות והאחיות מסבירות קצת, בודקות קצת, אבל אני רק רוצה שיעופו מכאן כדי שאוכל סוף סוף לבקש מבעלי שידאג לי לשווארמה בלאפה או שאני אוכלת למישהי כאן את הראש. כי רק שתדעו שאני מהבוקר חיה על חטיף בריאות. חטיפון פיצפון במשך יום שלם.
רבע שעה של שקט תענוגות בחדר לא הכינו אותי כלל לשידור חי של המעגל עם דן שילון שעתיד להתחיל בעוד מספר שניות. אשפוז במחלקת יולדות מרגיש קצת כמו בדייט בחשיכה, מבעד לוילון, אני פתאום שומעת מצד ימין שלי: "בשעה טובה! ילדת?"
"כן, תודה רבה. גם לך מזל טוב", אני עונה.
פתאום הווילון בצד שמאל שלי מצייץ : "מה ילדת?"
(חיפושית!!!ילדתי חיפושית!!! עם נקודות! מה ילדתי? ילד! מה אני יכולה ללדת? מה יש לה זאתי עם שאלות של אל תפיל את היולדת) – "ילדתי בת". אני עונה.
"ואוווווווווווווווווו, איזה יופי, בת!!!", הקול מצד שמאל צורח. לרגע חשבתי שעניתי לה שילדתי זברה בלי פסים, עם מקור מזהב לבן. בינינו, כמה כבר אופציות יש? ומילא הייתי אומרת לך שזו בת אחרי 5 בנים. והיי, להזכירכם, אנחנו בכלל לא מכירות, היא מאחורי וילון והתחלנו לדבר לפני שלושים שניות, ואני אפילו לא יודעת איך היא נראית. כבר וואו???
אחרי שנגמר ה"וואו" המתיש הזה, הכרוז של המחלקה הכריז ש"ארוחת הערב מוגשת כעת בחדר האוכל, בתאבון". וילונות ימין ושמאל יורדות מהמיטה ויוצאות. בינתיים אני קמה להתקלח ומחכה שיביאו לי את החיפושית שילדתי. ימין ושמאל חוזרות אחרי גרעפס. שמאל פותחת לי את הוילון, מחייכת לילדה, הילדה לא מחייכת אליה.
פתאום נעשינו חברות טובות שמכירות כמו מגיל 6
5:00 לפנות בוקר, החיפושית שלי רוצה לאכול. אני קמה לשטוף פנים, מסטולה מעייפות, עין חצי סגורה,
מצד ימין שלי קערת מים ענקית מונחת על הרצפה מצד שמאל שלי אישה ענקית מונחת על הרצפה.
מה קורה פה? למה יש דברים על הרצפה? אני מדלגת מעל הכל, שוטפת פנים, מאכילה את הקטנה וקמה לפתוח חלונות ווילונות. מתחילה להתאפס ולהבין שימין זה לנטילת ידיים ושמאל זה סוג של תפילה.
אין מה לומר. חדר מלא בקדושה וטהרה!
תוך כדי שיחה, ימין מקבלת טלפון ומבקשת את סליחתי לענות לשיחה. מוישל'ה בעלה מבקש מילד ילד להגיע לטלפון ולדבר עם אמא: שלמה יוסף, יצחק חיים, יהושוע דוד, ברכה חנה, יהודה ושומרון, עוטף עזה וה' ייקום דמי יודע מי עוד – כולם מגיעים לדבר עם אמא בטלפון וכך נמשכת לה חצי שעה של שיחה. שמישהו כבר יבוא לבדוק לי לחץ דם, יבקש ממני להגיע לתינוקייה, שהכרוז של הגבינה הלבנה יחליט לדבר פתאום, שיהיו לי שוב צירים, שיירד מבול. שמשהו יקרה כבר לעזאזל.
אז הנה משהו קרה: שעת ביקור הגיעה ואתה כל המשפחה של צד שמאל. הם נכנסים בשיירה ארוכה עם מגשים של עוגות, סירים, צלחות, קופסאות, בגדים חגיגיים. כל מה שהיה חסר שם היא מחרוזת חפלה של להקת שפתיים שתתנגן ברקע.
3 ימים של חוויות מטורפות
איפה הכרוז שצריך אותו? למה אין אזעקה של שריפה? למה אין כאן רעידת אדמה? צונאמי!! משהו שיעצור כאן הכל!! במקום, אני מאכילה את הקטנה. סוגרת את הווילון וחולצת את שדיי מבעד לחלוק הוורוד הלא פחות ממהמם של בית החולים. אבל בדיוק באותו הזמן שורף למרפי הישבן והביקורים מתחילים, והווילון נפתח לביקור רופא. ואז לביקור אחות. ואז לביקור של יועצת הנקה.
ואז גם באו למכור לי דברים.
"שלום,אני מוכרת חזיות הנקה, פדים ותחתוני רשת, תרצי משהו?"
אט אט אספתי את הלסת שלי מהרצפה ושאלתי אותה אם יש לה אגוזי או מקופלת במקום.
היא צחקה וחזרה על השאלה.
"לא, אני מוכרת רק חזיות הנקה, פדים ותחתוני רשת ריחניים, תרצי משהו? "
ריחניים!!!! אוווו!!! את זה לא אמרת קודם. לולא היית אומרת קודם שאלו תחתוני רשת ריחניים, הייתי מזנקת מהמיטה שלי, שולפת את הארנק וזורקת עלייך את כל השטרות שיש לי, העיקר שתביאי לי את כל המלאי. ואם יש לך בניחוח וניל פצ'ולי אז בכלל מעולה.
פדים מדברים אין לך במקרה? לא,כי חייב לקום איזה גאון משועמם שימציא גם פד ששר ומדבר.
מה זה השטויות האלה תחתוני רשת ריחניים?
אבל איך שלא יהיו, בין ביקורים, לשיחות טלפון, לכרוז מדבר ופדים ריחניים, תמו להם שלושה ימים של חוויה, בהם שלפתי את הציצי עשר פעמים ביום. בתשע מהפעמים האלה היה חייב להיכנס מישהו.
שמונה פעמים ביום האחיות נאלצו לחפש אותי ולהתקשר לבדוק איפה אני מטיילת. בשבע מהפעמים לא הייתי זמינה. שש בערב זו הייתה השעה של הכרוז עם הגבינה הלבנה והיוגורט אבל תמיד דאגו להביא לי מנות מזינות, איכותיות ובריאות מהשווארמה של אלי. חמש פעמים ביום התקלחתי ובכל פעם המים הגיעו כמעט עד לדלפק של האחיות(שונא וילונות יחיה.) ארבע פעמים חשבתי מה לכתוב במספר ארבע אבל לא מצאתי.
3 ימים, בהם הכרתי 2 יולדות מיוחדות ומקסימות
ותינוקת אחת מדהימה בשם אוריאן.
>> לעוד סיפורי לידה
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים