קוראים לזה לידה שקטה. כי בסופה לא נשמע קול בכיו של תינוק המגיח לאוויר העולם. קוראים לזה לידה שקטה, אבל יש שם כל כך הרבה בכי, והוא לא נגמר בחדר הלידה. שותפים לו ההורים, הסבא והסבתא, החברים וכל מי שכואב עם הזוג את החוויה הקשה.
לידה שקטה היא לידה לכל דבר. אצלנו זה קרה ללא שום סימן מקדים: חודש תשיעי. צירים. בייביסיטר. הוראות אחרונות. חיבוק לילדים. חוזרים לקחת עוד משהו ששכחנו וזהו, נוסעים בהתרגשות לבית החולים. כשהגענו למוניטור בקבלה האחות השתהתה רגע, היססה ואמרה : "תקשיבו, נראה לי שיש בעיה... אני לא שומעת דופק". בלי לחשוב יותר מידי השבתי: "בסדר, תחפשי שוב, את רוצה שאני אסתובב לצד השני?"
היא בדקה שוב, ואז חזרה ואמרה: "תראו, אני לא שומעת דופק". שוב לא הבנתי מה היא רוצה. יש בעיה במכשיר? אז שתביא אחד אחר ותבדוק אתו. מה זה קשור אלי?
רק כשנכנסה רופאה לחדר, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת פתאום נפל לי האסימון.
"לאאאאאאאא", צעקתי את הצעקה של החיים שלי, זעקת שבר שהרעידה את קירות בית החולים.
עד היום אני זוכרת לטובה את האחיות מהקבלה, שהיו איתנו עם כל הלב, שותפות מלאות בצער שלנו. הן נתנו לנו כמה רגעים לעכל את הבשורה, וכבר היו צריכות להכין אותנו לשלב הבא: זירוז, לידה רגילה לכל דבר, וקבלת החלטות שמעולם לא דמיינו שנצטרך לקבל. מי חשב אז, באותם רגעים קסומים שנסענו לבית החולים שתוך כמה שעות נצטרך להחליט מי יטפל בקבורה של התינוק שלנו. בנינו היקר והאהוב, שכל כך ציפינו לו.
את הלידה עצמה אני מתקשה לתאר. רק אומר שהיו אלו 12 שעות של בכי ושל רעידות בלתי פוסקות בכל הגוף. "זו דרכו של הגוף לשחרר סטרס", הסבירה המיילדת, "זה הכי טבעי שיש. ושתדעי שאני כאן אתך עד הסוף, גם אם המשמרת מתחלפת באמצע. אני לא עוזבת אותך, אנחנו נעבור את זה יחד". ועברנו את זה יחד, בוכים, כואבים, המומים. אבל יחד.
"כמה נקודות טובות בכל הקושי הגדול"
שלוש שעות אחרי הלידה, ביקשתי מאמא שלי שתעשה הכל כדי להשיג לי משהו לכתוב בו. כשהגיעה המחברת התיישבתי בקושי על המיטה וכתבתי בראש הדף את הכותרת: "כמה נקודות טובות בכל הקושי הגדול". זה היה צעד הישרדותי מבחינתי. ידעתי שאני צריכה לעצור ולהזכיר לעצמי את כל הטוב שיש לי בחיים, רגע לפני שאשוב ואתפרק, והתחלתי למלא את הדף ברשימה ארוכה ארוכה.
כתבתי על המשפחה שלי, על הצוות המסור, על כך שיש את הבנות שמחכות לי בית, על זה שאני בריאה ב"ה, ואפילו אמרתי תודה שזכיתי לראות ולהחזיק את בני, ושהוא היה טהור ויפה כל כך, דומה שתי טיפות מים לאחיותיו הגדולות.
לקראת השחרור הייתה לנו שיחה עם העו"ס של בית החולים: "תנו לעצמכם לבכות, להרגיש, לשחרר", היא אמרה. "אם לא תתנו מקום לכאב הוא יצוף ויעלה אפילו שנים אחרי בלי שתבינו מאיפה זה מגיע. עברתם חוויה קשה. תכבדו ותתנו לה מקום, ומשם יצמח הריפוי"
השיר "כוח לאהוב" הוא לחלוטין חוויה של ריפוי עבורי. כתבתי אותו בדיוק שנה לאחר הלידה, ומאז משהו בי נרגע. בכל פעם שהייתי צריכה לקבל כוחות הייתי מדקלמת לעצמי בראש את מילות השיר והוא נסך בי בטחון ורוגע.
שש שנים חלפו. מאז נולד לנו אורי שלנו, שהביא אתו הרבה שמחה ונחמה. הגעגוע והכאב צרובים עמוק בתוכי, אך שלובים יחד עם אופטימיות ותקווה, שהן תולדה של התהליך שעברתי ואותו אני רוצה לשתף.
לרגל חודש המודעות לאובדן היריון, פניתי לליאת יצחקי היוצרת המופלאה בעלת הלב הרגיש והקול הנוגע, בבקשה להלחין את מילות השיר. ליאת האהובה נענתה בשמחה ושיר חדש נולד. מוגש באהבה ובתקווה לתת כח לנשים המתמודדות עם החוויה, לסביבתן הקרובה ולכל מי שליבו פתוח ומרגיש. אם נצליח להניח תחבושת ולו על נפש כאובה אחת עשינו את שלנו. לעולם אין לדעת את כוחו של הניגון.