המצרים אולי לא ימהרו להסכים, אבל בני ישראל יהנהנו בחיוב כשנאמר שבזכות עשר המכות, דברים טובים קרו בגדול. יצאנו מעבדות לחירות והגענו לארץ המיוחלת וכל זה. ובכן, הכתבה הזו נכתבה בהשראת אותן עשר מכות: זה לא נעים, זה לא מגניב, וזה לפעמים אפילו ממש מעיק - אבל על אף המכות המתוארות כאן, אין ולא יהיה על חווית ההריון והלידה שבתומה אנחנו מקבלים לידינו את הדבר הכי יקר לנו. וזה שווה בהחלט כל פסיק שנכנס לרשימה. עובדה, כל הכותבות עשו את זה לפחות פעמיים, ואף שלוש. שנתחיל?
מכת הטלפונים של אמא/אבא/סבא/סבתא שאם חמש דקות כבר לא דיברת איתם הם בטוחים שאת בדרך לחדר לידה | אפרת נומברג
מכת איבוד תאים במוח | עידית נרקיס כ"ץ
אני לא יודעת איך זה קרה, אבל מילים פשוט נעלמו לי. לא הצלחתי לזכור איך קוראים לברך ("המרפק של הרגל"), איך קוראים לכיור ועם מה לעזאזל טוענים את הנייד. בתור מישהי שזוכרת הכל, אבל הכל, זה מתסכל, ובתור בנאדם כותב זה קצת מייאש שהכלי שלך מתפוגג לך בין הדברים האלו שיש בקצה של היד. נו, אצבעות.
וזה לא נגמר שם, זה ממשיך גם הרבה אחרי הלידה. מילים פורחות מהראש, ועד שמישהו לא מכניס אותן למוח בחזרה, הן לא יחזרו לעולם. השיא היה כששאלתי בעבודה איך קוראים "לקיר הזה בירושלים" וכשענו לי, התפלאתי כשלא מצאתי כלום תחת הערך "הכותל הצפוני". זה היה מצחיק בטירוף באותו הרגע (וגם בדיעבד), אבל מבפנים בכיתי.
מכת גרד | ליה אור
כל מי שמתלוננת פה על צרבות וטחורים שתיקח צעד אחורה. כי את הדבר-שחין-כינים-ערוב שחטפתי בהריון, אני די בטוחה שאף אחת מכן לא הייתה שורדת. בוקר אחד בטרימסטר השלישי התחיל לגרד לי מאחורי הברך. בערב כבר חצי רגל גירדה בטירוף. יומיים אחר כך וכל הגוף שלי היה בהתקף אלרגיה קשה, מכוסה מכף רגל ועד ראש בנקודות אדומות מגרדות למות. גירוד מחרפן, כזה שעושה לבכות, ולהתגרד עד זוב דם, ולהיות בייאוש מוחלט. לקח למעלה משבוע של הזוועה הזאת עד שהגעתי לרופא עור, והוא חיסל את הטרפת בזריקת סטרואידים. למחרת כבר חזרה לי השפיות, היחסית. לפאן במקסימום הזה קוראים Puppp, גרד הריון, והרבה פעמים הוא מתמקד באזור אחד בגוף, אלא אם כן את אני, ואז הוא מכסה לך את כל הגוף וחוזר, כמובן, גם בהריון השני".
מכת ה"מתי עוד אחד"? | מאירה ברנע גולדברג
אחרי חמש שנים של טיפולי פוריות , אין ספור אשפוזים בבית חולים, לידה מהגיהינום שבמהלכה כמעט מתנו יחד גם אני וגם אבישי, לאחר שלא הצלחתי להניק למרות הרצון הרב, כשכל האחיות ישבו מול המיטה שלי ומשכו לי בחזה והסבירו לי איזו אמא רעה אהיה כי אני לא מצליחה להניק, כשאני עדין לא מצליחה להבין מה עבר עלי זה התחיל. בהתחלה זו הייתה אמא של חברה שקפצה לבקר, "עכשיו, מהר מהר עוד אחד. לפני שתהיי מבוגרת". ואני לא הבנתי על איזה עוד אחד היא מדברת. ואז זה התחיל. התקפה. השכן מהקומה השנייה, הגיניקולוגית שלי, בעל המכולת, הבחורה מחנות הבגדים. "מתי עוד אחד? למה את ממתינה? למה את מחכה? בת כמה את? גם ככה היו לך בעיות? את חייבת! נו ? ילד אחד זה לא באמת משפחה" ואני בכלל גיליתי שאני בדיכאון לאחר לידה. חצי שנה נלחמתי לצאת ממנו כשאנשים שאני לא מכירה ופגשו אותי לשתי דקות מעודדים אותי להיכס להריון שוב עכשיו ועזרו לי להבין היטב את המושג "הגיהנום, הוא הזולת"
מכת הבצקות | נטלי מור אלמליח
החודשים הראשונים בהריונות שלי הם חלום. קלילות, ריחוף, פרפרים באוויר ממש פרסומת לתחבושות עם כנפיים. מדלגת על בחילות, הקאות, מיחושים ישר לגיהנום. המכות הרציניות. אחת אחרי השנייה הן עוטפות אותי באהבה ומזכירות לי: חשבת שילדים זה שמחה? חכי עד שתחווי עצירות, לילות שלמים בשירותים (פיפי שלא נגמר) או בצקת. כן, המכה הגדולה שלי בהריון היא בצקת. מרגליים ארוכות וגבעוליות (ג'וליה רוברט תאכלי אבק) לבטטות ורודות שאילצו אותי לוותר על כל נעל אופנתית או אפילו על מכה אופנתית כמו קרוקס. הריונית יקרה, אמרי שלום לכפכפי אצבע ומכנסיים מחויטים, כפכפי אצבע לפגישה חשובה בעבודה וכפכפי אצבע למסעדת יוקרה. חורף ישראלי, קור אימים ואת באצבעות חשופות ונפוחות. במבות צהובות עם ציפורניים. הרגע היחיד בו חשקתי היה סוף היום, שולחן סלון ושקט. זה לא עזר לנפיחות, אבל כן למבטים המזועזעים.
מכת השליה | ליאן בידר
הידעתם? הצוות הרפואי לא יעז לומר לכם מזל טוב עד שהשליה לא תצא גם היא. הסיבה היא שאם השליה, לא עלינו, לא נפלטת במלואה עלולות להישאר ברחם חתיכות ממנה שעלולות לגרום לדימום מסכן חיים. בעולם אידיאלי, השליה כאמור אמורה להישלף לה החוצה בנינוחות ובהרמוניה, מלאה ושלמה ללא עזרת יד אדם ואז אם תרצי מקום, תוכלי גם לאכול אותה (יש כאלה, באמא!), אבל עולם אידיאלי הוא פיקציה. אצלי לפחות בכל שלוש הלידות, היא נתקעה עמוק בפנים. וכך, מיד אחרי שהתינוקות הגיחו לעולם, חיכינו בסבלנות לצאת השליה. כשזו לא יצאה, החלו ללחוץ על הבטן, ממש. וכשזה לא עבד, השתמשו בתותחים הכבדים: הכניסו ידיים שם למטה, עמוק עמוק ללא הרדמה. ואת רק רוצה לצרוח לאלוהינו: האם האישה היולדת לא סבלה מספיק? מפה לשם, השליה יצאה בסוף. בכל שלוש הפעמים ללא ניתוח, ללא הרדמה. היא לא נראתה איי איי איי, אבל למי אכפת? יאללה תביאו את ההתכווצויות. אני מוכנה.
מכת התכווצויות הרחם | לילי שרצקי אלמליח
אחרי המיחושים, הצירים המדומים, הצירים האמיתיים, האפידורל, כאבי התופת וחתך החיץ, את חושבת שהגעת לנחלה עם צאתו של התינוק לעולם. אז את חושבת (שזה כבר טוב), אבל האמת היא שכמו שלכל שבת – יש מוצאי שבת, חשוב שכולנו נדענה שלכל רחם שחווה צירים, יש רחם שחווה התכווצויות. כלומר: הרחם מאוד רוצה לחזור לגודלו המקורי והקטן ולא להישאר אותו רחם מפלצתי שהפך להיות כשגידל בתוכו תינוק. אז הוא מתחיל במסע הכיווצים – מה שקורה שם מבחינה אנטומית גדול עליי, אני רק יכולה לחלוק מה עובר עלייך: צירים. שוב. משום מקום. התינוק כבר מונח אחר כבוד עלייך, או בעריסה, אבל את מרגישה שאת בשיאה של לידה. הבשורה הטובה: זה עובר. אבל חשוב שתדעי שהכאב הזה הוא לא בראש שלך. זו מכה, חופשי מכה, אבל עד החתונה (או הברית) היא תעבור.
מכת ה׳זה נהיה יותר קל׳ | נטעלי גבירץ
"זה נהיה יותר קל", זה מה שאומרים כשנולד לאמא טרייה תינוק. זה מה שאומרים לה כשהיא טרוטת עיניים, הפוכה, הלילה והיום מתחלפים בחלון שלה ללא משמעות, כבר אין בתוכה שום תינוק והכל בכל זאת נפוח וכואב, העור שורף והיא לא כל כך זוכרת מי היא הייתה קודם. ואת התינוק הזה היא גם לא מכירה: הוא זעיר ודורש ומתפתל ומשמיע צלילים לא תינוקיים. "זה נהיה יותר קל", אומר שעכשיו קשה, "את גיבורה" אומר שאת מסכנה, שנשאר רק לרחם עליך, והעובדה שאף אחד לא יודע להגיד איך בדיוק ומתי זה יהיה יותר קל גורמת לתקופה הזאת להיראות כמו בור הייאוש. כמו סל הכביסה שאת תחתיתו לעולם לא נפגוש שוב. בפעם הבאה שאתן מבקרות אמא אחרי לידה, במקום לנסות לפזר את הערפל בהבטחות אמורפיות נסו לתת לה משהו שאפשר לתפוס בשתי ידיים, כמו חיבוק, שעת שינה או קרואסון".