"אוף אין לי כוח לעבוד מחר, אולי תלדי היום?", אסף אומר לי. השעה אחת בלילה ואנחנו עדיין ערים. "צודק, סיבה מספיק טובה, אני אלד", אני מהמהמת. מצחיק, אבל כעבור חצי שעה ירדו לי המים.
הייתי בבלאק אאוט מוחלט. תכננתי אלף פעמים בראש מה אני אעשה כשיגיע הרגע, 1200 השקלים שילמתי לקורס הכנה ללידה אבל באותו הרגע גם הכנה למוח לא הייתה לי. התקשרתי לכל מספרי החירום בטלפון שלי: למשטרה, למכבי אש, לסלקום, עד שהתאפסתי והתקשרתי לאימא שלי ואמרתי לה את ארבע המילים שכל אם פולניה מחכה לשמוע: "אמא, ירדו לי המים". או במקרה שלי: אימאל'ה! ירדו לי המים!
"זה יעבור, תחזרי לישון"
הלכתי להעיר את אסף, שזה בערך קשה כמו ללדת. "מאמי, יורדים לי המים". "מה?! זה לא מצחיק". "לא, באמת, יורדים לי המים", אני מתעקשת. והוא: "לא נורא מאמי, זה יעבור, תחזרי לישון".
"די נו, זה לא יעבור! צריך לנסוע לאיכילוב", אני ממשיכה. "דווקא היום? טוב אני חייב סיגריה להירגע". צודק. זה באמת מלחיץ. הוא הולך לסבול צירים ורופאים שדוחפים לו ידיים לאזורים שהשתיקה יפה להם ולו הולך לצאת משם משהו עוד כמה שעות אחרי כאבי תופת.
אני וכאב לא חברים טובים ורק המחשבה על זה כואבת לי. תחשבי אפידורל, תחשבי אפידורל, תחשבי אפידורל, ניסיתי להרגיע את עצמי במונית בדרך לאיכילוב. הנהג הנחמד שאל אותי בת כמה אני, אמרתי 32, אז הוא חייך ואמר: "אהה, זה בסדר, חשבתי שזאת לידה ראשונה שלך, זה באמת הכי כואב". פתאום רצח של נהג מונית נשמע לי הגיוני.
הגענו לאיכילוב. העפתי מבט אחרון במראה רגע לפני שמשתנים לי החיים ויצאתי למסע. איזה פאקינג מבוך! פחדתי שאני אלד עד שנמצא את המחלקה הנכונה. כולם ניסו להרגיע אותי ואמרו לי שזאת רק ירידת מים וזה יכול לקחת 24 שעות עד שבכלל יתחילו צירים. איזה כיף לי נותרו לי 24 שעות לחיות, חשבתי לעצמי עד שכאב חד פילח לי את הגב התחתון ואת חוט המחשבה.
"אהה...זה יכול גם להתחיל ממש מהר" האחות הוסיפה בחיוך. תמותי, חשבתי לעצמי, איפה ה-24 שעות שהבטיחו לי קודם?
איך נלחמים בצירים הרשעים האלה?
השעה 5 בבוקר, אני והצירים הולכים במסדרון והולכים מכות. אמא שלי מחזיקה לי את היד ואומרת שיהיה בסדר, בסוף הוא יצא ואני אשכח את הכול, אבל משום מה יש לי הרגשה שבחיים אני לא אשכח את הכאב הזה, כי זה לא דומה לשום דבר.
אסף נשבר ונסע לשתות קפה בברסרי, אני מבינה אותו בכל זאת הוא סובל 3 שעות של צירים. ב-6 בבוקר, שנייה לפני שהתאבדתי, החברות הכי טובות שלי הגיעו לעודד. הסתכלתי לשמיים ואמרתי לאלוהים תודה ששלח לי חברות כאלה (טוב אלה לא היו ממש שמיים אלא תקרה אפורה, אבל מי זוכר?). הן עשו לי תרגילים על כדור פיזיו ומסאז' ולימדו אותי איך להילחם בצירים הרשעים האלה, לרגע הרגשתי שאני הולכת לנצח אותם, אני והצבא הקטן שלי: יעל, מיכל וקרן.
אחרי שעתיים של תרגילים, נשימות ומלחמות שום נשק גרעיני כבר לא עמד מולם והרגשתי שזהו, כותרות הסיום שלי עולות והעולם יצטרך להסתדר בלעדיי מעכשיו. בדיוק אז הגיעה הרופאה ואמרה את משפט הקסם: בואו נבדוק פתיחה, אם כבר הגעת ל-4 ס"מ תוכלי לקבל אפידורל. כן , כן אפידורל, החבר הכי טוב של היולדת, אני רוצה, כל כך רוצה! "אחד וחצי ס"מ", הרופאה הכריזה בנון שלאנט וקבעה את מותי, "יש לנו עוד זמן".
פה כבר הבנתי שאם אני לא עושה מעשה זה באמת הסוף שלי. תפסתי את הרופאה בחלוק ואמרתי לה בשיא הכנות שאין לנו עוד זמן ואני הולכת למות ואם היא לא תביא לי אפידורל זה יהיה על המצפון שלה. אז היא הלכה להתייעץ עם הרופא הראשי של המחלקה וחזרה אחרי 5 דקות שנמשכו נצח. נשבעת לכם שהייתה לרופא שלצידה הילה של מלאך מעל הראש, בעיקר ברגע שהוא אמר שהם נענו לבקשתי ואני עוברת לחדר לידה לקבל אפידורל.
מיכל לחצה על פליי, המיילדת שאלה מוכנה?
עד כאן החדשות הרעות, כי מהרגע שעברתי לחדר הלידה וקיבלתי אפידורל הרגשתי שאני בגן עדן ויש מצב שאפילו ראיתי את אדם וחווה. החברות שלי לא זזו ממני וגם אסף וחברו הטוב קופיקו פתחו שולחן בחדר לידה - אוכל, מוסיקה, נרות, תאמינו לי אם לא הייתי יודעת שאני יולדת הייתי חושבת שאני בצימר. מרב אושר נרדמתי לשעה, והתעוררתי רק כי הודיעו לי שאני הולכת לקבל עוד סמים, כי הלידה נתקעה וחייבים לזרז את העניינים, אז קיבלתי גם פיטוצין.
זה היה יותר טוב מכל מסיבת טבע שלא הייתי בה בחיים שלי. אני רק זוכרת שהתחלתי לזמזם בראש את שירו הנודע של משה פרץ: "פיטוצין, השמיים שלך זקוקים לפיטוצין". תוך רבע שעה קפצתי מפתיחה של 3 ס"מ ל-10 ס"מ! זה היה מטורף, הוציאו את כולם מהחדר חוץ מהצבא שלי מיכל וקרן שנכנסו לכוננות לידה והודיעו לי שמעכשיו אני אצטרך את כל הכוח בעולם לדחוף אבל אל דאגה הם יעזרו לי. והן עזרו. 
דחפתי וצעקתי והתאמצתי לצלילי פסקול גיל ההתבגרות שלי שהחברות שלי שמו: ביטלס אביב גפן פינק פלויד רדיוהד איפה הילד, נו, איפה לעזאזל הילד שלי? מיכל אמרה לי לקלל אותה חופשי, קרן אמרה לי להרביץ לה, אסף והמשפחות שלנו חיכו מעבר לדלת אז קיללתי גם אותם על הדרך כי האחות אמרה שזה משחרר.ואז רגע לפני שזה נגמר אמרתי למיכל שימי לי את הללויה, אני חייבת ללדת עם ליאונרד כהן, הילד חייב לבוא לעולם כזה לפחות עם שיר טוב.
מיכל לחצה פליי, קרן חייכה אליי, המיילדת שאלה אותי מוכנה? והבאתי את הדחיפה של החיים שליץ ואז הוא יצא. שנייה של שקט ובכי מטורף פתאום, שלו, שלי, של מיכל קרן ואפילו המיילדת שהתרגשה מהחיבור המטורף בינינו. "אף פעם לא ראיתי חברות כאלה טובות", היא אמרה. גם אני לא וכמו הילד המקסים הזה, גם הן מבחינתי לכל החיים.
אסף קופיקו והמשפחות פרצו את הדלת וההתרגשות היתה עצומה. אסף חיבק אותו והתאהב בו מצרחה ראשונה וגם האימהות. אחר כך הנסיך הקטן מיולדות ב' ואני עברנו למחלקה להירגע מכל המסע הזה. הוא חתיך וחמוד ויש לו בולבול גדול אז עכשיו אסף בטוח שזה ממנו ועם צרחות כאלה אני מבינה שנולד לי יורש לרוקנרול. אני מסתכלת עליו ויודעת שמחכים לי לילות קשים, אבל היום אני מרשה לעצמי להיות מאושרת. מזל טוב אימא עינת, מזל טוב אבא אסף, מזל טוב יהונתן.