אחד הסודות אותם נושאים הורים בשקט מייסר בינם לבין עצמם הוא תחושת אשמה. כשהרגש הזה נחשף במהלך הטיפול אי אפשר לפספס אותו. לרוב צמודים לאשמה עצב או כעס עמוקים וכשאלה נשזפים לאור השמש מתרווחת בחדר הקלה. אפשר לנשום לרווחה. הרגשות העוטפים את האשמה עוצמתיים, דרמתיים ולא בכדי. תחושת אשמה היא תוצאה של מסקנה שמסיק האדם כלפי עצמו בעקבות כישלון. הגדרת כישלון גם היא סובייקטיבית. כהורים יש לנו הזדמנויות רבות לחוש אשמים. פגשתי לא מעט הורים שנשאו רגשות אשם בעקבות אירועים והתנהגויות שלהם בלידה ובימים והשבועות הראשונים לאחריה. התנהגויות תמימות שנבעו מחוסר ידע, מכאב, מפחד. אשר מלוות אותם שנים רבות אחרי. הנה שתי דוגמאות:
לאורך כל ההיריון היה ברור לענבל ולבן-זוגה שאחרי הלידה היא תעבור עם התינוק שלה למחלקת "אפס הפרדה". כך היה עם ילדם הראשון וכך רצו גם הפעם. חשוב להם לטובת בריאותה, בריאות התינוק שלהם ולטובת הקשר ביניהם שהוא יהיה לצידם מהלידה והלאה. אבל הקורונה טרפה את הקלפים. "בבית החולים בו ילדתי", מספרת ענבל, "כל היולדות, מי שרצתה וגם מי שלא רצתה להיות עם התינוק שלה, אושפזו בביות מלא. מחלקת 'אפס הפרדה' עברה הסבה לנשים החשודות כחיוביות לקורונה".
מה ההבדל? ב-'אפס הפרדה' התינוק נמצא ליד אמו. נמצאים יחד מהרגע בו נולד ועד יציאתם הביתה. בכל הפרוצדורות הרפואיות המקובלות ליילודים עובר התינוק כשאמו או אביו לצדו. לעומת זאת, בביות מלא, התינוק נמצא מרבית הזמן לצד אמו בחדרה ומידי פעם הוא נלקח לתינוקייה לטובת פרוצדורות רפואיות. יש מומחים המאמינים כי יילוד בריא שרק נולד ונמצא בקרבת הוריו יהיה פנוי להתפתחות ולמידה. יילוד שנותר בתינוקייה יכנס למוד חירום של הישרדות. כשתינוקה של ענבל חלה בצהבת, לא התאפשר לה לשהות לצידו.
"בימים כתיקונם אפשר היה להעביר את מכונת הפוטו לצד האם והתינוק עבר את החשיפה לאור לצד אמו. נהלי הקורונה לא אפשרו. הייתי חייבת להתנתק ממנו. זה יושב לי על המצפון ולא מרפה. הוא היה בן 16 שעות שנפרדתי ממנו. התינוקייה צמודה לחדר ההנקה, התמקמנו שם. בעלי גבוה יכול היה לצפות עליו מבעד לחלון ואני נמוכה הייתי בהיכון. בכל פעם ששמעתי אותו בוכה התחננתי להיכנס. שמעתי אותו בוכה ובעלי ראה שאף אחד לא ניגש אליו. היו פעמים שלא עמדתי בזה ופרצתי פנימה. להרגיע אותו. למה הוא צריך לסבול?! והיו פעמים שהדפו אותי החוצה. היינו שם 30 שעות! 30 שעות של הפרדה. במשמרת האחרונה ממש נשברתי נאבקתי ונאבקתי. אמרתי להם: 'אם יצאתי שלילית בבדיקה אז תנו לי להיכנס להיות ליד הבן שלי...' אבל משום מה הם לא מצאו את תוצאות הבדיקה. חודש עבר מהלידה ואני עדיין שבורה מזה שנפרדתי מהבן שלי. שלא הייתי לידו כשבכה. שלא חיבקתי אותו בשעות הארוכות האלה".
סיפור דומה מספרת עופר שילדה בתחילת אפריל את בנם הבכור, שוכנו במחלקת ׳אפס הפרדה׳, והכל זרם על מי מנוחות עד שגם תינוקה של עופר אובחן בצהבת ילודים. ״במשך 6 שעות מישהו אחר טיפל לי בילד ולא יכולתי לעשות עם זה כלום! לא אני ולא בן זוגי. מאז אנחנו ממש בטראומה מהחוסר האונים הזה. הוא נשאר לבד... נטשו אותו... והוא כזה קטן. רק נולד."
האשמה עצמית של אם או אב לאחר לידה עשויה להקשות ולסבך. להעיב על האופן בו הם תופסים את עצמם, להעכיר את מערכת היחסים הזוגית ולהכביד על הקשר עם ילדם. במידה ואתם "סוחבים" אשמה מלידה מכל סיבה גשו לטפל בנושא. לפני שתצבור קילומטרז׳ בתוך מערכות היחסים שלכם. חונכנו בעזרת האשמה שעוררה אצלנו כבר כילדים תחושת אשם. ניתן להפריד בין השניים. הורות אחראית, אוהבת ובטוחה יכולה להישען על איכויות חדשות. "אולי,״ אני מציעה לענבל ולעופר, ״יתכן שהתינוק יזכור שהוריו נלחמו עליו. לא וויתרו. נאבקו להיות איתו. זה זיכרון נפלא להמשך החיים".
חגית בן שחר היא מטפלת בכירה בטראומה, בתנועה ובנשימה. התמחתה בטיפול ומניעה של טראומות בשדה הלידה. סופרת ומרצה. ייסדה את 'צפרא' – מרחב לטיפול מחקר ושיח בנושאי נשים וגברים וראשית החיים