הסנדלר הולך יחף? לא תמיד. צלמת מקצועית אחת לא היתה מוכנה לפספס את הרגע הכי משמעותי בחייה, וגם כשכרעה ללדת, ודחפה מתוכה חיים, לא ויתרה על המצלמה. התמונות שיצרה, מנקודת מבטה הייחודית, הן משהו שטרם ראינו, והדבר הקרוב ביותר ללהכנס לתוך ראשה של אם שרואה את הילד שלה בפעם הראשונה.
מייגן מטיוצו הניו יורקית לא החליטה לשלוף מצלמה כשהתחזקו הצירים, אלא הכינה את עצמה לרגע הזה במשך זמן מה, וידעה שזוהי מטרתה ללידה שלה. להנציח בעצמה את הרגע בו יגיע התינוק שלה לעולם, רגע חד פעמי שלא יחזור. הצלמת מתעדת לפרנסתה אירועים כבר שנים רבות, וכשהרתה הודיעה לבעלה ריאן על התוכנית.
כשהיתה בשבוע ה-37, סיפרה לגניקולוגית שלה על כוונותיה. ״היא היתה סופר תומכת,״ מגלה הצלמת, שהופתעה לטובה וציפתה לנזיפה או אזהרות. ״היא אמרה: היה לך הריון בריא, ואני לא צופה סיבוכים, ונתנה לי אור ירוק.״ בשישה במרץ התרחשה הלידה, והרופאה, ד״ר מריה לגופולוס, עזרה למייגן ללדת תינוק בריא במשקל 3.2 ק״ג. גם העוזרת של הרופאה היתה בחדר, ריאן הבעל, ואמא של מייגן, והכל אכן התנהל לפי הספר.
את הנורמליות שבסיטואציה שברה מצלמת ניקון D5 כבדה, אותה איזנה האם עם הצירים על ביטנה, ולא ויתרה עד שתפסה את הרגע, בתוך צירי הלחץ, והקליקה שוב ושוב בעוד התינוק עשה את דרכו אליה. מייגן מתעקשת שהתיעוד לא הוציא אותה אל מחוץ לרגע, ושהיא היתה מחוברת לחלוטין ללידה. ״אני אדם שמתעד רגעים בלתי נשכחים, זו דרך החיים שלי,״ היא מסבירה. ״את הנשיקה הראשונה או החתונה קשה לתעד בעצמך, ולא ניסיתי, כך שתמיד אחוש החמצה. את הלידה הראשונה שלי אין שום דרך לחיות מחדש אם לא מצלמים, והנה, עשיתי את זה.״
חבריה הצלמים של מייגן לא האמינו שבאמת תעמוד בכאב הפיזי ובאתגר הגופני הטכני, ותצליח לצלם את עצמה יולדת, אבל לבעלה, ריאן, היה ברור עם מי הוא מתעסק, והוא גם עודד אותה להצליח, כי ידע כמה העניין משמעותי עבורה. ״ידעתי שהיא תצליח, וגם ידעתי מה תפקידי בזמן הלידה: לתת לה קרח גרוס בזמן הנכון, ואת המצלמה בזמן הנכון, ולא להתבלבל בין השניים.״
האפידורל שנתנו למייגן לא פעל, תופעה נדירה אך קיימת, ולכן חשה כמעט בכל הכאב, ובכל זאת המשיכה בנחישות בתוכנית, וביקשה מהאחות שתסדר לה עוד תאורה, כך שהתמונות יצאו טובות וחדות יותר. ״הצוות צחק, העניין הזה יצר אווירה טובה בלידה,״ היא מספרת. ״העניין גם הסיח את דעתי מהכאבים. הצירים האחרונים היו כואבים, אבל הם היו מלווים גם ברוגע גדול, והמשימה עזרה לי להתגבר על הכאבים.״
התמונות היפות הן מזכרת נצחית והוכחה ליכולות האנושיות של האם הטריה. את התמונות שהעלתה לרשת חטפו כבר ערוצי תקשורת רבים. כשהיא נשאלת כיצד, לדעתה, יגיב בנה לתמונות כשיהיה גדול, היא מודה שבטח יהיה לו קשה להראות אותן לחברות שלו שיבואו לבקר, אבל שהיא מקווה שיעריך בסופו של דבר את המאמץ, ואת העובדה שיש לו כזו מזכרת חד פעמים מאמא. ״הוא הרי לא יוכל לזכור את הרגע הזה,״ היא מסבירה, ״אבל זו הדרך הכי קרובה שיש עבורו לחוות אותו שוב.״