הלידה הראשונה שלי הייתה לידה טבעית אך בשכיבה על מיטת בית החולים ובתומה נולד בני הבכור יונתן. למרות שהייתה זו לידה רגילה, זכרתי עד כמה המים במקלחת היו הדבר שהכי הקל עליי בשעת הצירים. לכן כבר אז החלטתי שאת הלידה הבאה אני מעבירה במים. האמת שזה נאמר חצי בצחוק. לא באמת ידעתי שיש לידות מים נגישות ממש קרוב אליי. ככל שהלידה השנייה התקרבה, התחלתי לקרוא וגיליתי שאפשר לעשות את זה בבית חולים (תל השומר) ואמרתי: יאללה אני בעניין.
בשבוע 40 פלוס 4, כשבבוקר עוד הייתי במעקב הריון עודף עם פתיחה של 1, ותשעים אחוז מחיקה, חזרתי הביתה והכל היה כרגיל. בלילה לא הצלחתי להירדם ובארבע לפנות בוקר הרגשתי פתאום כאב קטן בבטן התחתונה. ניסיתי לחזור לישון, התהפכתי עוד רבע שעה ושוב, כאבצ׳יק קטן. ככה זה נמשך עד חמש בבוקר בערך. הצירים לא סדירים, כל 5,6,10 דקות, ופתאום רוגע של 20 דקות, והכל חוזר חלילה. היה ברור שמשהו בכל זאת מתקדם. התקשרתי לאמא שלי: ״משהו מתחיל אבל אני לא בטוחה שזה ממש זה, את יכולה סתם לבוא אם בא לך״, אמרתי. לא הספקתי לנתק והיא כבר התייצבה.
בינתיים יונתן שהיה כמעט בן שנתיים התעורר. התחלתי להכין אותו ליום בגן בזמן שהצירים הולכים ונעשים תכופים. השתדלתי לשדר עסקים כרגיל. ״עדיין לא צריך ללכת, זה נסבל. לא בא לי שיחזירו אותי הביתה״, אמרתי לאמא שלי ולבעלי אבל הם היו משוכנעים שצריך להגיע לבית החולים. ״את יולדת מהר, בואי נלך״, הם ניסו לשכנע.
״עוד מעט, עוד מעט״, השבתי כשאני מחשבת בראש מתי הגן נפתח בשאיפה לשים את יונתן ולנסוע ללדת. הצירים כבר החלו להיות צפופים וחזקים מקודמיהם, מה ששכנע אותי.
השעה 5:50 וסידרנו לו"ז: בעלי יוריד אותי ואת אמא שלי בבית החולים, ייסע עם יונתן הביתה, יביא אותו לגן ויחזור לפגוש אותי בבית החולים. ב-6:10 הגענו למיון עם פתיחה של 4.5, הצירים לא סדירים אבל בהחלט נסבלים.
ב-6:40 אני נכנסת לחדר הלידה הטבעית והצירים כבר בלתי נסבלים.
ב-6:45 אני פונה בעצבנות למיילדת: ״זה זה! תבדקי פתיחה. היא ממש למטה, אני מרגישה!!!״. המיילדת בודקת בהססנות, הגיונית יש לומר, ואומרת: ״הרגע נכנסת עם פתיחה 4.5, אבל בואי נבדוק. אוקיי... פתיחה 9!״.
אני מזנקת אל הג׳קוזי שעושה עבורי עבודה מופלאה ומקל על כל העניין. אמא שלי מתקשרת לבעלי: ״פתיחה 9!״
הוא כבר הבין בשלב הזה שאת הלידה הזו הוא מפספס.
אני אוספת את עצמי, נושמת עמוק מבינה שזה תיכף קורה. בדממה מוחלטת, בניגוד לפעם הקודמת, אז שכנותיי היולדות בחדרים הסמוכים שמעו את זעקותיי לאל שיגאל אותי מייסוריי. אני לוחצת ולוחצת והמיילדת המופלאה אומרת לי: ״הנה הראש עוד שניה בחוץ. את נהדרת, היא ממש כבר פה! ״ ואני חסרת סבלנות, מורה לה, בחוצפה קצת מצחיקה: ״יופי, אז פשוט תכניסי את הידיים שלך ותמשכי אותה כבר החוצה!״ עוד לחיצה, והופה היא בחוץ, במים! שעה בלבד ואלכס שלי הגיחה לאוויר העולם".
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת: ninemonth@mako.co.il