18 באוגוסט, כמעט חודש לפני התאריך המשוער, התעוררתי בבוקר והתיישבתי על המיטה. פתאום תקף אותי כאב נוראי בצד שמאל של הבטן, כל כך כואב שנאלצתי לחזור לשכב. סף הכאב שלי גבוה, צריך משהו מאוד קיצוני כדי שיכאב לי עד כדי כך. וזה היה הכאב הזה. לא יודעת להסביר איך אבל באותו רגע ידעתי שמשהו לא בסדר, כדולה הבנתי מיד שזו הפרדות שילייה, מצב מסוכן בו השילייה נפרדת מדופן הרחם ובכך מסכנת את בריאות האם והעובר. ההיפרדות עשויה להתרחש בדרגות שונות – אחוז היפרדות נמוך או גבוה. הסימן העיקרי להיפרדות שליה הוא דימום וצירים. היפרדות שליה מחייבת מעקב רפואי ואשפוז, ובשלבי הריון מתקדמים ניתוח קיסרי.
האינטואיציה שלי, זו שיש לכל אישה התריעה לי שזה המקרה. מיהרתי לעשות מוניטור במוקד והוא יצא תקין. הרופאה שבדקה את המוניטור הודיעה לי שהכל בסדר ושאלו כאבים נורמליים לשבוע שבו אני נמצאת, ושלחה אותי הביתה.
לנשים יש אינטואיציה חזקה, אני יודעת ומאמינה בזה כבר שנים. האינטואיציה שלי אותתה לי הכי חזק שהיא יכלה באותו היום. ובכל זאת, הלכתי הביתה, כאובה ומתוסכלת מכך שאין לי איך להוכיח שזו הפרדות שילייה. חיכיתי לערב, אז היה לי תור לרופא נשים שלי. ידעתי שהוא יקשיב לי. הוא הרי מכיר אותי, יודע שאני דולה, יודע שזו לידה שלישית שלי. שיתפתי אותו בחשד הגדול שלי, בכאב בבטן, סיפרתי לו שאני חווה ירידה בתנועות עובר והבהרתי לו שיש לי תחושה שמשהו ממש לא בסדר.
הוא הסביר לי שאני כנראה לא סופרת טוב את התנועות, אני הרי מתעסקת תוך כדי עם הנייד ועם הילדות מסביב ולא בהקשבה מלא ושבאופן כללי, כאב בבטן בהריון (או לא בהריון) יכול לנבוע ממילון סיבות.
זו הייתה תחושה כל כך מתסכלת. גייסתי את כל האסרטיביות שיכולתי ובגרון חנוק ודמעות בעיניים דרשתי שיקשיב לי. אמרתי לו שאני יודעת מה אני מרגישה. הוא נבהל מהתגובה שלי. הוא יודע שאני לא טיפוס שבוכה בקלות ובטח לא אחת שיוצאת משלוותי ככה, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת כדי להוכיח לו שמשהו לא בסדר.
הוא נתן לי הפניה למיון. ובכל זאת, יצאתי ממנו אבודה. אני יודעת מה אני מרגישה בגוף ובאינטואיציה אבל לא רואים כלום בבדיקות. לא במוניטור, לא באולטרסאונד, אין דימום - כלום. ידעתי שאם אלך למיון לא יראו כלום וישחררו אותי שוב הביתה אחרי שאטרטר את כולם שוב.
זה המקום לספר שלאורך כל ההריון פחדתי מלידה שקטה. לידה שקטה היא מינוח נוראי ללידה של עובר מת.
אני לא חרדתית, אף פעם לא הייתי. לאורך כל ההיריון טענתי שידע זה לא תמיד כוח, במיוחד אם את דולה בהריון.
כמעט כל יום היה מופיע לי פוסט על לידה שקטה, כתבה, סטטוס. זה הקיף אותי, כל הזמן זה היה סביבי, כל הזמן היה בתודעה, לא יכולתי להתחמק מזה גם אם רציתי. אחרי הלידה הבנתי שזו הייתה הדרך של היקום להשאיר אותי בהיכון, לדעת שזה חשש שיכול להתגשם.
נכנסתי להתקלח במטרה לצאת למיון מיד אחר כך, גם אם במחיר שאטרטר את כולם שוב לחינם.
במקלחת פקעו לי המים. מים דמיים. עכשיו יאמינו לי סוף סוף שיש הפרדות שילייה שמחתי ביני לבין עצמי. הפרדות שילייה מלאה גורמת למוות מיידי של העובר ברחם שכן אין מעבר של חמצן, אין עובר. ככה פשוט, ככה כואב, ככה ריק.
ככה נס. למזלי הרב, ההפרדות אצלי התחילה לאט ובהדרגה ולא בבת אחת. הרבה פעמים הגוף שלנו יודע לקדם לידה במקרים של מצוקה. מים דמיים בשבוע 36 מחייבים זירוז ולידה, לא לוקחים סיכון בשבוע כזה. למעשה לא לוקחים סיכון בכלל עם מים דמיים.
החלום שלי ללידה טבעית התרחק, אבל זה לא הזיז לי. שמחתי שיצילו לי את התינוקת, שהיא מצאה דרך להראות לכולם שיש בעיה. למזלי הרב היה לי את הצוות הכי תומך בעולם איתי. בן זוגי הנדיר הדולה המדהימה שלי והמיילדת המופלאה שהיא חברה טובה. התחיל מסע לידה מאתגר, כואב, עם פיטוצין ובלי אפידורל. החלק הכי קשה בלידה לא היה הכאב הפיזי, למרות שצירים עם פיטוצין בלי אפידורל הם לא הצירים הרגילים שחווים.
הקושי היה להתמודד עם הכאב בראש. לקבל כל ציר כחלק מהתהליך, לא להישבר גם כשכבר כאב לי מאוד והייתי בטוחה שהנה תכף אני יולדת ולגלות שאני רק בפתיחה 3. עלו לי דמעות ברגע הזה, אין סיכוי שאצליח להמשיך בלי אפידורל עד סוף הלידה. זה המקום הכי חשוב לתמיכה בלידה. כולם סביבי עזרו לי לא לשקוע לתסכול. החלפתי צד בתקליט בראש שלי. נזכרתי כמה שפה חיובית היא קריטית להצלחה. דמיינתי את הספרה 8 שהיא במקרה סמל האינסוף ומלמלתי לעצמי בכל ציר "אני כבר בפתיחה 8". בבדיקה הבאה כבר הייתי בפתיחה 8 וציר אחר כך – התינוקת יצאה.
איבדתי הרבה דם בלידה הזו, שהייתה הלידה הכי קשה וכואבת שעברתי. אבל התינוקת שלי, היא פה, היא בחוץ, חיה ונושמת. שתינו שרדנו את זה.
אין לי כוונה להפחיד בסיפור הזה, להפך. יש לי כוונה לגרום לכל אישה להבין שיש לה אינטואיציה חזקה ושלמרות היכולת המופלאה של הרפואה המערבית להציל חיים אין ולא תהיה אינדיקציה חזקה וטובה יותר מהאינטואיציה שלך. תקשיבי לעצמך, לגוף שלך, לנפש שלך. את יודעת הכי טוב מה את מרגישה. אל תתני לאף אחד לגרום לך לפקפק בזה.