בסוף ההריון, שבוע 39 + 2, תרתי משמע, גם יומיים לספירה וגם שני עוברים קטנים ברחם, הייתי כבר ענקית. לא הייתה לי סבלנות יותר, הימים היו מתישים והלילות מתישים עוד יותר, כשבקושי הצלחתי להתהפך במיטה.
הלכתי לבדיקת מעקב ופתאום התגלתה פתיחה
בבוקר בו קמתי לעוד ביקורת מעקב שגרתית בבית חולים, והרופא שלי הפנה אותי להערכת משקל. שם הופתעתי לגלות ששני הקטנים שלי שוקלים 3300 ו 3500. הייתי עם אחותי וגלגלתי עיניים בזלזול לעבר טכנאית האולטרסאונד, "את בטח מדמיינת", אמרתי לה, אין סיכוי שאני סוחבת משקלים כאלו.
אחר כך עברנו למוניטור השגרתי ואחריו בדיקת רופא. להפתעתי הרבה, תוך כדי בדיקה, התברר שאני בפתיחה של 3 ס"מ. הרופא החליט לעשות לי סטריפינג על מנת לזרז את הלידה, וזה עבד מדהים, כי תוך זמן קצר התחילו צירים קבועים ומאוד ברורים, אך עדיין ללא כאב בלתי נסבל.
חזרתי הביתה, עדיין לא הגיע הזמן להגיע לחדר יולדות. בשביל להעביר את הזמן סידרתי את הבית, ניקיתי ושטפתי תוך כדי עצירות לכל ציר. הרגשתי שרק ככה אני אוכל להעביר את הזמן, עד שיצטופפו הצירים וניסע לבית החולים. בשעה 16:30 כבר היו לי צירים כל 5-3 דקות, והם הפכו יותר כואבים.
כשהגיעו צירי הלחץ, העבירו אותי לחדר ניתוח בגלל לידת תאומים
החלטנו להגיע למיון. שוב מוניטור, רק שהפעם אסרו עליי לזוז, אפילו בצירים, כי חייבים לראות שני דפקים למשך 20 דקות. זה היה סיוט. לקראת 19:00 העבירו אותי לחדר לידה וכבר בדרך ביקשתי אפידורל. לא יכולתי להתמודד יותר עם הצירים ובגלל שכבר ילדתי פעם אחת ידעתי בדיוק לקראת מה אני הולכת.
בחדר לידה קיבלתי מהר מאוד אפידורל והתחלתי לחייך. הרופא שלי התקשר ואמר שהוא בדרך ומאוד מאוד התרגשתי. בינתיים גם אמא שלי הצטרפה והזמן עבר ממש מהר.
באיזשהו שלב הגיע רופאה די לחוצה שרצתה לפקוע לי את המים ולחבר מוניטור ראש לתינוק הראשון. בקשתי ממנה בעדינות שתנסה בכל זאת למצוא דופק בעזרת האולטרא סאונד במקום לבצע פעולה פולשנית, גם שכבר הצלחנו לראות את הדופק בצורה הזו קודם לכן. הרופאה הסכימה, כנראה שאפשר ואפילו רצוי להביע דעה בחדר לידה.
ב -23:20 בערך התחלתי להרגיש לחץ חזק והבנתי שאני ממש קרובה ללידה. קראנו לרופא שלי ומייד הביאו אלונקה והעבירו אותי לחדר ניתוח, מכיוון שבבית חולים מאיר מיילדים לידות תאומים בחדר ניתוח, ליתר ביטחון, אם צריך פתאום ניתוח חירום.
בחדר ניתוח השעה הייתה כבר 23:45, וכשאמרו לי להתחיל ללחוץ כל הזמן חשבתי על זה שאני לא רוצה שתאום אחד יוולד היום והשני מחר. ניסיתי להשהות את הלחיצות, אבל בסוף לא הייתה ברירה.
תינוק אחד יצא בלידה רגילה, השני לא מצליח לצאת
לחצתי ולחצתי, כשכמובן בעלי לידי תומך בי, ואז הוא יצא- גדול וברור כל כך, שכולם היו בשוק: תינוק במשקל 3600. כל כך חלק ונעים, ונראה בדיוק כמו הילדה הגדולה שלי, שהלידה שלה הייתה מרגשת לא פחות.
ועכשיו עוד אחד-הרופא מכניס את היד לתוכי ומנסה לתפוס את התאום השני, אך ללא הצלחה. רופא שני מנסה גם הוא לתפוס את הרגלים של התאום השני והרגלים בורחות לו. בסוף הסתבר שברגע שהתפנה לו קצת מקום בבטן, הוא עבר לתנוחה רוחבית.
ואני מתחילה לשמוע את המילה "ניתוח" מרחפת בחדר, ומבקשת מהרופא שלי שינסה שוב, תוך כדי שאני מסבירה לא שאני ממש לא רוצה ניתוח. אבל הוא אמר באופן מאוד ברור שאי אפשר וחייבים, ומיד טשטשו אותי.
במהלך הניתוח הרגשתי רק חפירות בבטן, בלי כאב, אבל הרבה מאוד התעסקות. באיזה שלב נרדמתי ולא הראו לי את התינוק השני. התעוררתי בסיום בניתוח מאוד מטושטשת ואמרו לי שהכל בסדר ושהוא נולד במשקל 3150. זה היה פשוט מדהים – תאומים שיוצאים במשקלים מכובדים כאלה.
לקחו אותי לחדר התאוששות. כאב לי מאד ואחר כך הסתבר לי שבחדר ההתאוששות הם נותנים פיטוצין, על מנת לעזור לכווץ את הרחם. ההתכווצויות האלה כאבו כמו ציר אחד כואב וארוך, בלי הפסקה ובלי אפידורל. בגלל שכל כך כאב לי סיממו אותי עם המון משככי כאבים. באיזשהו שלב בעלי נכנס והראה לי תמונה של שני התינוקות המדהימים שוכבים יחד בעריסה. זה העלה חיוך גדול על פניי.
ההחלמה מהניתוח הייתה קשה וכואבת, אבל הכרחתי את עצמי לקום כמה שיותר מהר, ללכת להתקלח ולהתלבש בבגדים שלי. את הכאבים מהלידה הרגילה לא הרגשתי כמעט בכלל, ככל הנראה בזכות משככי הכאבים שהמשכתי לקבל אחרי הניתוח. משככי הכאבים עזרו לי להתאושש יותר מהר ולהתגבר על הכאבים.
הצלחתי להניק הנקתי ותגברתי עם בקבוק והכל היה מעולה, אך עדיין לא נרגעתי מהעובדה שסחבתי משקלים כאלה. כנראה גם הצוות הרפואי לא רגיל לראות תאומים כאלה וקיבלתי מהם הרבה כבוד.
הגענו הביתה, והיום אנחנו נהנים מאד וכיף לנו. אנחנו מקבלים הרבה עזרה - חייבים עזרה, לפחות בהתחלה, כי לגדל תאומים זה לא פשוט אבל אי אפשר בכלל לתאר את האושר הגדול והכפול.