בניגוד לכל מיני הפתעות שיש בחיים, ללידה הזאת הגעתי מוכן. הבחירה בלידת בית הייתה מלווה בהרבה חששות וסימני שאלה מבחינתי: אני לא יכול (ולא רוצה) להפיל את ההחלטה על אשתי בלבד.
הצד שלו: אין מה לעשות חוץ מלתמוך
האחריות הייתה של שנינו, ולכן החודשים שלפני הלידה נוצלו היטב לשאול שאלות, להריץ תסריטים עם הרופא שליווה אותנו, עם הדולה עם המיילדת, ועם הרבה אנשים וחברים – מי מהם שנלחצו יותר, ומי פחות.
יום שבת, אנחנו מחליטים להתחיל לסדר את הבית. היום עבר בצורה רגועה למדי עם תרגילים שלמדנו מהקורס ומהיוגה-הריון של אשתי, אבל היה ברור שהלילה הזה אנחנו לא ישנים. נראה לי שזה הלך לאט, אבל מי אני שאתווכח עם גופה של אישתי?
בבוקר מגיעה הדולה ואנחנו מתחילים לעשות תרגילים ולהתפנק על מזונות נחמדים. כבר כאן אני שמח שאנחנו בבית – אין לחץ, הבית מאורגן ונעים, אשתי מתמודדת יפה עם הצירים ואני נהנה מהציפייה לבן שעומד להיוולד לנו.
כשהמיילדת הגיעה ובדקה את העובר ואת אשתי, התאכזבתי לשמוע שיש פתיחה רק של 3 ס"מ. הצירים שלה כבר יותר חזקים, ולמרות שהיא עומדת בהם בצורה שדי מדהימה אותי, מתחילים לעלות בי סימני שאלה: אולי כדאי לעבור לבית חולים? מצד שני, כל עוד אשתי בסדר והעובר בסדר – אין מה לדאוג.
יצאנו לטייל והמשכנו לעשות תרגילים, אבל עושה רושם שזה לא ממש עוזר, אשתי גם לא הרגישה נוח להתרחק מהבית, לא משנה כמה עצירות עשינו. התחלתי להרגיש קצת חסר אונים, אבל אין מה לעשות חוץ מלתמוך. זה לא בידיים שלי. אני משתדל להיענות לבקשות שלה בלי להעיק עליה.
גם בפעם הבאה ננסה לידת בית
מילאנו את הבריכה במים, והבית הפך לג'ונגל קטן – דיסק של קולות טבע מתנגן ברקע, הבית חשוך עם נרות דולקים, אשתי במים החמים נוהמת ומשחררת את הכאב ככה, החתול מציץ לראות מה קורה.
פתאום פקעו המים וההתרגשות הייתה גדולה – התמונות המדומיינות שלי שבהן אשתי, התינוק שלנו ואני אחרי הלידה שוכבים במיטה ונרדמים מרגשות אותי מאוד. הפתיחה הגיעה פתאום ל- 7 ס"מ, ואנחנו מתמלאים בתקווה שהנה זה קורה, אבל ככל שהזמן עובר, הפתיחה לא התקדמה. הסוף החלטנו לחכות עוד קצת ולתת צ'אנס אחרון.
בשש וחצי המיילדת בדקה והודיעה לנו שאין התקדמות. אשתי כבר הייתה מותשת, והלב שלי נחמץ לראות אותה סובלת ככה. החלטנו שיוצאים לבית החולים, ואני רואה שתשו כוחותיה, היא ויתרה מנטאלית.
נסענו לבית החולים, שם הצוות קיבל אותנו בצורה מאד יפה ותוך זמן קצר יחסית נתנו לה אפידורל. היא כבר נחה ונרדמה לפרקי זמן קצרים. הכל חזר להיות רגוע, וזמן קצר אחר כך הבן שלנו הגיח לעולם. הוא היה כל כך מקסים, ואני התחלתי את המסע שלי להכיר ולהתחבר אליו לעומק.
חשתי אכזבה מכך שלא ילדנו בבית, אבל אין מה לעשות – החיים לא תמיד מתחשבים בתוכניות שלנו. יותר מזה: החוויה הביתית הייתה כל כך טובה וחיובית ונעימה, שהבנתי שמבחינתי בפעם הבאה נעשה את זה שוב בבית - ושמחתי לגלות שגם אשתי רואה את זה ככה.
הצד שלה: רציתי ללדת בסביבה מוכרת
הרבה לפני שנכנסתי להריון יצא לי לקרוא על לידות בית, ונדלקתי על הרעיון. כשהריתי והתחלתי לחקור את הנושא, החלטתי שאני רוצה ללדת בבית. בית החולים לא נתן לי הרגשה בטוחה יותר, אולי אפילו להפך – הרגשתי שלחוות חוויה אינטימית כל כך, כשאני מוקפת באנשים זרים ומתחלפים ובמקום שלא מוכר לי – ייצור אצלי לחץ.
דמיינתי לידה בבית שלי, בסביבה מוכרת, כשאני מוקפת באנשים שאני מכירה, דמיינתי את בן הזוג שלי, אותי ואת התינוק שלנו מתרגלים אחד לשני ברוגע במיטה שלנו לאחר מכן. שיתפתי את בן הזוג שלי, שלשמחתי הביע עניין, והתחלנו בתהליך של למידה, הפגת חששות, חיפוש אחר מיילדת ובהמשך גם דולה, שליוו אותנו בהריון ובהכנה ללידה.
קיפצתי על כדור וראיתי טלוויזיה
הלידה עצמה התחילה ביום שבת, בשבוע 39+3, כמה שעות אחרי שהגשתי את העבודה האחרונה שלי בתואר השני ואחרי שניקינו, סידרנו ובישלנו. האיש שלי לא הבין למה אי אפשר לנוח בשבת ולמה לחוץ לי לסיים את הכל. כנראה שאני הרגשתי. כשהצירים התחילו עדיין לא הייתי בטוחה שזה זה, אבל כשהזמן עבר והצירים באו והלכו, ונהיו סדירים יותר, הבנתי שזה באמת קורה.
הודענו לדולה ולמיילדת, היה ברור שזה עוד רחוק ולכן ניסיתי ללכת לישון אבל לא הצלחתי להירדם, הכאב וההתרגשות עשו את שלהם. וככה העברנו יחד את הלילה, צופים בפרקים של "פולישוק" כשאני מקפצת על כדור פיזיו.
בבוקר של יום ראשון הגיעה הדולה שלנו, הבית כבר היה מאורגן לקראת "לידה פעילה"– מיטה, בריכה ומזרנים פרושים בסלון.
הדולה התחילה לסייע לי לקדם את הלידה, ולקחה על עצמה לנהל את הקשר עם המיילדת ולעדכן אותה בהתקדמות, שלצערי היתה איטית מאוד. לקראת הערב הגיעה המיילדת המדהימה שלנו, כי עברה כבר יותר מיממה מאז שהתחילו הצירים.
היא בדקה אותי ואת התינוק, הסבירה לי שהראש שלו ממוקם בצורה שלא מפעילה לחץ אפקטיבי על צוואר הרחם ושהמטרה היא לשחרר את הראש כדי שיוכל להתברג נכון. וכך מצאנו את עצמנו מטיילים ברחוב, עולים ויורדים מדרגות, כדי שהתנועה תסייע לתינוק שלנו להתמקם.
באמצע הלילה הגעתי סוף סוף לפתיחה של 7 ס"מ, והמיילדת נתנה אור ירוק לכניסה לבריכה, לא לפני שהיא והדולה הפעילו לחץ על הרחם כדי להרים את ראשו של התינוק ולתת לו את ההזדמנות להתמקם נכון, ניסיון שהצליח לשמחתי.
למדתי שלא צריך לפחד מלידה
לצערי, השהייה בבריכה יצרה בצקת בצוואר הרחם שצמצמה את הפתיחה, ואני נאלצתי לצאת. בשלב הזה הציעה המיילדת שנעבור לבית חולים, למרות שהעובר ואני בטוב, אבל אני כבר הייתי עייפה אחרי שני לילות ללא שינה, והיא הסבירה לי שחשוב שגם העובר לא יתעייף.
התאכזבתי, נאלצתי לוותר על החלום שלי, אבל הבנתי שאני צריכה לקבל החלטה שקולה וידעתי שהכוחות שלי עומדים להיגמר. וככה הגענו לבית החולים עם פתיחה של 6 ס"מ, ואחרי 4 שעות בחדר הלידה התינוק המקסים שלנו הגיח לאוויר העולם.
מעבר לכך שהפכתי לאמא, גם חוויתי לידה מיוחדת – אמנם לא כזו שהתנהלה לפי הפנטזיה שלי, אבל למדתי שלא צריך לפחד מלידה, וגם שאני מסוגלת להתמודד בהצלחה עם 45 שעות של צירים.