אחרי לידה ראשונה בישראל, עברה מורן פרוכטר להולנד כשהיא בחודש השישי להריונה השני. בחודשיים הראשונים היתה עסוקה בהמון פרטים טכניים אחרים, וכשהגיעה הלידה עצמה השוני בין החוויות תפס אותה בהפתעה. עכשיו, אחרי שהתאוששה קצת, היא מספקת לנו הצצה להבדלים בגישות ובטיפול בנושא בין שתי המדינות.
"להולנד עברנו באמצע מאי," היא מספרת. "כל מה שידעתי על לידות בהולנד זה שאת מעקב ההריון לא מבצע רופא אלא מיילדת, שמקובל יותר ללדת בבית, שאפידורל זה לא דבר שכיח כאן, והמפחיד מכולם מבחינתי היה ששלוש שעות אחרי לידה משתחררים הביתה. לידת בית זו אופציה שאם היית מעלה בפניי לפני חצי שנה, הייתי מרימה גבה וחושבת שהיא הזויה, אבל אחרי שנחשפתי לכל כך הרבה סיפורי לידות בית והבנתי עד כמה זה הליך טבעי ועד כמה החוויה יכולה להיות חיובית ורגועה, בהחלט שקלתי לידת בית גם בלידה הזו. כשהעליתי בפני עומר, בעלי, את האפשרות הזו, הוא מיד דחה אותה, ובעיקר היה מוטרד ממקרה שבו מתעורר צורך רפואי דחוף ואנחנו לא בבית חולים. לידה לדעתי היא חוויה משותפת של שני בני הזוג. לא רציתי לעשות משהו שהוא לא שלם איתו, ולכן האופציה הזו ירדה מהפרק".
"פתאום קלטתי שאני בטראומה, ממש הלומת קרב"
"את הלידה הראשונה ילדתי בארץ," אומרת מורן. "היא לא הייתה פשוטה, הגעתי בשבוע 39 בגלל מיעוט בתנועות, הבדיקות היו תקינות, אבל הם לא רצו לקחת סיכון והחליטו לזרז. הייתי יומיים שלמים בחדר לידה, עם אינספור זירוזים, מרוסנת למיטה עם אינפוזיה ומוניטור בסוף זה נגמר עם פיטוצין, כאבי תופת, אפידורל ולקינוח - ואקום. זו הייתה לידה מאוד קשה וטראומטית מבחינתי. הרגשתי שאני לא בשליטה. לא הבנתי מה קורה. לא הסבירו לי מה קורה. הייתי שבורה ומרוסקת במהלכה ואחריה, גם פיזית אבל בעיקר נפשית".
במהלך ההריון השני, נאלצה מורן לעבור בדיקת מי שפיר. "כששכבתי על המיטה היו לי פלאשבקים מהלידה הראשונה, איך שכבתי שם מרוסנת למיטה במשך יומיים. פתאום קלטתי שאני בטראומה, ממש הלומת קרב, והבנתי שאני חייבת לטפל בזה לפני הלידה הבאה. אני חושבת שיצאנו מצולקים מהלידה ההיא, ואני שמחה שעברנו את זה ביחד. בכיתי שם כמו שלא בכיתי בחיים שלי. במשך שלוש שנים הסתובבתי בהרגשה שמה שנעשה לי בלידה הראשונה לא היה הכרחי או נעשה מאילוצי מערכת ולא בגלל צורך רפואי"-
לפני הלידה ביקרה מורן בשני בתי חולים בהאג, ובחרה ללדת באחד מהם. "הדומה בין בתי החולים בהולנד ובישראל הוא במראה אני מניחה," היא מתארת. "השונה, מבחינתי לפחות, זו אווירת הרוגע שיש שם, והאדיבות של אנשי הצוות. בתי החולים בהולנד שונים משמעותית מבתי החולים בארץ מבחינת התפוסה. בגדול, מהחוויה שלי הם די ריקים. אולי זה כי יש להם נטייה לפתור פה הכל באקמול, או כי הם לא נוטים לאשפז יותר מדי, או כי הם משחררים יולדת אחרי שלוש שעות. בשורה התחתונה אין כאן עומס במחלקות ובחדרים, וזה נראה ומרגיש אחרת. יותר שליו ורגוע ושקט ונעים".
"אחות טיפת חלב הגיעה הביתה להסביר לי על מעקב ההתפתחות"
לפני שעברה לחיות בהולנד, כתבה מורן בקבוצת פייסבוק של ישראליות בהולנד ומהן הבינה איך הדברים מתנהלים. "חברה המליצה לי על סוכנות המיילדות שלה," היא מספרת, "וגם על הקראמזורח שלה - כך נקראת בהולנדית האחות שמגיעה הביתה לליווי לאחר הלידה. בגלל ההריון הקודם ומיעוט המים, היה לי חשוב לפקח על ההריון הזה באדיקות. החל משבוע 36 בונים תכנית לידה יחד. אני למשל, הדגשתי מאוד את החשיבות להיות פעילה, הרצון להימנע מאפידורל, ובנוסף ביקשתי שגם אם הלידה תהפוך ל׳רפואית׳, שהמיילדת שלי תישאר איתי כי אני בארץ זרה, לא מכירה אף אחד, לא שולטת בשפה, רציתי פנים מוכרות ומרגיעות שיהיו איתי שם".
כשהגיע הלידה, ההבדל הפך מהלידה בישראל הפך לתהומי. "נכנסנו לחדר לידה ישר ועומר אמר לי: לא נראה לי שאת מבינה מה קרה פה עכשיו. מישהי חיכתה לנו בפתח המחלקה והמתינה לבואנו, לא המתנו, לא נרשמנו. זו הפעם הראשונה שנפל לי האסימון שקורה פה משהו אחר. המשפחה הייתה בהלם מהליווי שקיבלתי אחרי הלידה - ממריה שהגיעה אלינו הביתה והייתה פשוט המלאך השומר שלי בתקופה הזו, דרך המיילדת שבאה לבדוק אותי בבית פעמיים, וכלה באחות טיפת חלב שהגיעה לכאן להסביר לי על מעקב ההתפתחות, השירותים של טיפת חלב ושגרת החיסונים בהולנד".
ההתחשבות והשירות נשמעים כמו מדע בדיוני עבור הישראלים. "במהלך הלידה הציעו לנו לשתות אין ספור פעמים ובמהלכה אחת האחיות הלכה להכין לי לימונדה," נזכרת מורן. "לאחר הלידה נכנסה אלינו לחדר עובדת של בית החולים ושאלה אם אנחנו צריכים משהו ואם נרצה לאכול ולשתות. הציעה אוכל קר או חם, כששאלנו מה יש לאכול במנות החמות היא חזרה עם תפריט של 16 מנות. אני ביקשתי את מנת הסלמון, שהגיעה עם תרד ופוטטוס ושתיה קרה, ועוגיה מסורתית שהם מאוד מתגאים בה מלאה סוכריות ורודות כי נולדה לי בת. זו הייתה ארוחה מדהימה, הכי טובה שאכלתי בהולנד".
הליווי היסודי שזכתה לו העניק למורן ביטחון ותחושת עוגן, בעיקר כיוון שעדיין הייתה בתהליך של התאקלמות בארץ זרה. "המיילדת שלי הגיעה אליי הביתה פעמיים - לבדוק איך אני, ואיך יובלי, איך נראים התפרים, איך אני מסתדרת עם ההנקה. הסבירה לי על אמצעי המניעה האופציונליים, ועל תרגילים שכדאי לעשות לחיזוק רצפת האגן. גם אחות טיפת חלב הגיעה אליי הביתה וישבה פה שעה ארוכה עם חוברת שמסבירה על מעקב ההתפתחות המבוצע בהולנד, על שגרת החיסונים, וכן בדקה את יובלי. לא שילמתי על השירותים הללו כלום. השירותים הללו ניתנים לכל יולדת בהולנד. אני לא אזרחית, ואין לי דרכון אירופאי. כל תושב פה מחויב בביטוח בריאות פרטי, והשירותים נכללים בביטוח. עלות הביטוח היא כמאה יורו לחודש, וילדים עד גיל 18 כלולים בביטוח של ההורים. אציין שהביטוח כיסה לי הרבה מאוד דברים שכלל לא ציפיתי שיכסה וביניהם - רפלקסולוגיה שעשיתי לפני הלידה, יועצת הנקה שליוותה אותי בעקבות הדלקת בשד ותרופות שרכשתי לטיפול בדלקת."
"האחות היתה מרדימה את יובלי בסלון ונותנת לי לישון"
האחות שליוותה את מורן הפכה במהרה לחברה קרובה. "מריה, האחות, בדקה אותי ואת יובלי באופן יומיומי - חום, דופק, משקל ליובלי. הדריכה אותי לגבי הנקה, החתלה, אמבטיה ועוד. ובנוסף, והחשוב מכל - נתנה לי לישון. אחרי כל האכלה של יובלי, היא פשוט הייתה לוקחת לי אותה, מרדימה אותה בסלון ונותנת לי לישון. כשיובלי הייתה רעבה שוב, הייתה נכנסת אליי לחדר בשקט, ומעירה אותי בעדינות, באחת הפעמים אפילו הורתה לי להישאר במיטה והנחתה אותי איך להניק בשכיבה. כששתינו היינו נרדמות היא הייתה מפעילה מכונת כביסה, מקפלת הרים של כביסה, מחליפה מצעים, מנקה שירותים, ממלאת מדיח, מביאה לי לאכול. פשוט המלאך השומר שלי. מעבר לכך ניהלנו אינספור שיחות עומק, והתחברנו מאוד עד שהפכנו לחברות של ממש".
מורן עברה ממהר מאוד ממצב של חשדנות, לקבלה מלאה של העזרה שניתנה לה. "בהתחלה נרתעתי מאוד מהרעיון שתסתובב לי אישה זרה בבית במשך כשבועיים לאחר הלידה. חשבתי שזה יתיש אותי, שאצטרך לבדר אותה, שלא יהיה לי נוח במחיצתה, בדיעבד זה הרגיש לי כאילו אמא שלי איתי. מישהי דואגת לי בכל רגע נתון. מריה אפילו אמרה שאם אני זקוקה לעזרה בלילות, שרק אתקשר אליה והיא תבוא כדי שאוכל לישון. כשהייתה לי דלקת בשד בעקבות ההנקה היא דאגה לי כאילו אני בתה, היא הביאה לי עלי כרוב להפחתת הגודש ונסעה במיוחד לחברה שלה כדי להביא לי כדורים הומאופתיים שיעזרו לי. כשלא הבנתי את ההוראות של מכונת הכביסה היא ישבה לקרוא אותן בעצמה, ואף שלחה את בעלה לחפש גרסה אנגלית שלהן באינטרנט ולהדפיס לי אותה. היא באמת הייתה המלאך השומר שלי בתקופה הזו, וכשהיא עזבה בכיתי נורא" .