בלידה הראשונה שלה, אודליה יצחקיאן (43) חשבה שיש לה מספיק זמן לסידורים. היא יצאה לחופשת לידה בשבוע 38 כדי להספיק לעשות את הכל בלי לחץ.
ביום הראשון לחופשה, כשיצאה לטיול עם כלב הגולדן הגדול שלה, היא החלה לחוש בצירים. "כאב לי נורא וזה לא נראה לי הגיוני, כנראה לא הרגשתי את השלבים שלפני. לכלב שלי היו קשיים בהליכה והוא לא הצליח לעלות במדרגות, נאלצתי לסחוב אותו לקומה השנייה".
אודליה סיפרה לאמה שהיא מרגישה צירים, וביקשה שתתכונן, אבל לא הבינה עד כמה מתקדמת הלידה שלה. "אחרי העלייה במדרגות, הצירים התגברו. כשהגעתי הביתה, מדדתי אותם, וראיתי שיש ציר כל דקה וחצי, כאב לי מאוד. הייתי בטוחה שאני לא מודדת כמו שצריך, כי זה לא הסתדר לי בשום סנריו, והמשכתי להתנהל כאילו יש לי עוד הרבה זמן. אחרי 40 דקות אמא שלי ואחותי הגיעו, השעה הייתה 11 בבוקר וטסנו לאיכילוב".
את הצרחות שהיו במושב האחורי בדרך לבית החולים אנחנו יכולים רק לדמיין. "פתאום לא היו לי כאבים ולא הבנתי מה קרה. משכתי את המכנסיים באינסטינקט כדי לראות מה הסיפור ושם חיכתה לי יהלי מרימה ידיים לעברי. הייתי בהלם, שלפתי אותה מהמכנסיים והחזקתי אותה, במזל רב חבל הטבור לא נכרך סביבה. היא פשוט יצאה ממני, בכלל לא לחצתי".
במהלך הנסיעה, אימה של אודליה דיברה עם מד"א שהנחו אותה לחמם את האוטו ולשים על התינוקת שמיכות. באיכילוב חיכה כבר בכניסה הצוות הרפואי ואודליה הייתה צריכה למצוא דרך כדי לחלץ את עצמה ואת יהלי מהרכב.
"במזל הוא לא נפל על הריצפה"
כשהגיע הזמן ללידה השניה, אודליה התכוננה ללידה מהירה. אבל שום דבר לא הכין אותה למה שקרה בפועל.
"אפשר לומר שזה היה בין שלוק אחד לשני של הקפה. קמתי בבוקר והרגשתי שהיום זה הולך לקרות. הייתי בבית ובשמונה בבוקר באמצע שיחת טלפון עם חברה, צרחתי לה שמישהו יבוא לעזור לי כי נראה לי שעכשיו אני יולדת. התקשרתי מיד לאימא שלי שתבוא, אבל הנחתי שזה ייקח לה שעה. הרגשתי שעוד שנייה זה קורה כי אני מכירה כבר את הכאב הזה. באינסטינקט הורדתי את התחתון".
השכנים בדירה הסמוכה שמעו את הזעקות ודפקו בדלת. "קמתי מהספה, אמרתי להם שאני באה לפתוח, וינאי יצא ממני כמו בבנג'י, ראיתי אותו מתגלגל ממני ומגיע לי עד לכפות רגליים, ובמזל חבל הטבור לא היה מספיק ארוך והוא לא הגיע לרצפה. צעקתי להם שילדתי, הרמתי אותו והלכתי לפתוח את הדלת עם תינוק בידיים כשאני ערומה בחלק התחתון. הגברים מייד ברחו משם, והנשים נכנסו לעזור לי, השכיבו אותי, לקחו מגבת וכיסו אותו. מד"א הגיעו וחתכו לי את חבל הטבור ונסעתי לבית חולים באמבולנס".
אודליה הביאה את הילדים בהורות משותפת עם אילי. היא מספרת שבאותו בוקר, בשעה שמונה ועשרה היא עוד דיברה איתו, ובשעה שמונה עשרים וחמש שלחה לו תמונה של בנם המשותף. "זה בהחלט סיפור טוב לספר לילדים וגם לנכדים", היא אומרת, "בנוסף למהירות שבה נולדו, יש להם המון במשותף, שניהם נולדו בהפרש של יומיים ושנתיים, ושניהם נולדו בבוקר. לא רק שינאי קפץ ממני כשנולד, הוא עדיין ממשיך לקפוץ כל הזמן".
במסגרת "טורניר" של סיפורי לידה מצחיקים, אודליה העלתה את סיפורי הלידה שלה במאמאצחיק וזכתה לתגובות בהתאם ("מה יש לך שם, צוואר רחם או מגלשה?", "איזה דגם של תרנגולת את?" ועוד). "לא הבנתי כמה זה פסיכי, עד שקיבלתי תגובות מהבנות שם", אומרת אודליה ומספרת כי היא לא היחידה במשפחה שזכתה ללידות קצרצרות. השמועה במשפחה היא שסבתו של אביה ילדה את שבעת ילדיה בשדה באופן דומה.