איך שנכנסת להריון, אמא שלך, החברות שלה וכמה דודות רחוקות עם צורך עז לשתף, מתחילות להעלות סביבך את סיפורי ההריון והלידה שלהן. לרוב, יהיו אלה סיפורי גבורה, שכמעט תמיד מתחילים במילה "בתקופתי...", עם תוספת אנחה מלכותית בתחילת המשפט ומבט מעט מתנשא.

תינוקייה - בית חולים
הָיֹה היה. בית יולדות של פעם|צילום: בית חולים "ליס" ליולדות

את מוצאת את עצמך מרימה גבה, מעפעפת מבט של את –לא קצת- מגזימה ופולטת, ספק לעצמך ספק לסביבה "יה, רייט", שקט אך תקיף. הסיפורים הלא ברורים האלה נשמעים לך רחוקים, מטושטשים, שלא נאמר מופרכים מהיסוד. אבל הי, נחשי מה? מסתבר שלאגדות האלה יש בסיס, ואפילו רחב.

נברנו, בדקנו, חיטטנו והעלנו באוב את השינויים הכי משמעותיים שקרו בחדר הלידה מאז ועד היום. לכל מי שלא מאמין, ייתכן ויתקשה להאמין גם עכשיו. לכל מי שהיה שם, תהנו מהזכרונות תעריכו את העובדה שנשארתם לספר.

בעל בחדר לידה? מצחיק  

היום אין כמעט גבר שלא נכנס עם אשתו לחדר לידה. ברוב המקרים הוא גם יריב עם המיילדת מי יחתוך את חבל הטבור. הוא לוקח חלק פעיל בהריון, היה בקורס הכנה ללידה ויודע איפה לעסות בשביל להקל על הציר. פעם, חדר לידה היה מתחם נשי פרטי, עלום ומסתורי עבור הגברים, שהנשים שלהן היו נכנסות אליו עם בטן ויוצאות עם בטן, אבל גם עם תינוק.

לפני הלידה - בית חולים
פעם היה חדר צירים משותף, היום אם אין ג'קוזי, זה לא יעבוד.|צילום: בית חולים "ליס" ליולדות

גבר שהיה נותן לאשתו טרמפ לבית החולים, הוא היה נחשב רומנטיקן. בשנים מאוחרות יותר הבעל כבר הגיע לבית החולים, אבל היה נאלץ להמתין בחוץ, עם הבעלים האחרים. אחוות הגברים על הספסל הייתה מנת חלקם של האבות הטריים, עד שהייתה נקטעת בבשורה על לידה של אחת הנשים.

את, הצירים שלך והצרחות של השכנה בחדר צירים

חדרי הלידה הפרטיים של היום, שיישארו מיותמים אם יש בהם רק מקלחת ולא ג'קוזי, היו פעם אולם גדול, עם מיטות מופרדות על ידי פרגוד (שידוע בתכונת האטימות שלו וביכולת שלו לבודד רעשים). "עם הגיעה לבית היולדות הייתה היולדת נבדקת במיון נשים. אם הפתיחה הייתה מלאה היא נשלחה לחדר לידה, אבל רוב הנשים מגיעות בפתיחה קטנה יחסית. במקרה כזה, היא הייתה נשלחת לחדר הצירים", אומרת זהר כרמי, דולהומומחית למדיניות חדרי לידה, מנחת קורס דולות במכללת בייבי לינק.

בחדר הצירים, כמו בחדר הלידה, חל איסור מוחלט על כניסת מלווים: רק את, הצירים שלך והצרחות של השכנה ליד. היום, אם איך לך פמליה המונה לפחות חמישה אנשים (אמא, דולה, בעל, מיילדת פרטית ואמא שלו אם היא ממש מתעקשת), את לא מגיעה לחדר לידה. 

את המעבר מחדר הצירים לחדר הלידה, אגב, הייתה עושה היולדת בישבן חשוף, באדיבות חלוקי ההוט קוטור שסיפק בית החולים. וכשהגיעה לארץ המובטחת, חדר הלידה, המצב לא ממש השתפר.

"פעם הצוות הרפואי היה האורים והתומים", אומרת ניבה קסטין, מיילדת ומנהלת המרכז ללידה טבעית בבית החולים ליס. "היום אנחנו שמים את היולדת במרכז, ומשתדלים להיענות לכל בקשה ורצון שלה. לעומת זאת, בעבר ליולדת לא היה ממש סיי על מהלך הלידה. לרוב היא הושכבה על הגב, ופרוצדורות כמו פקיעת מים, חתך חיץ וסטריפינג בוצעו בלי לעדכן אותה ובטח שבלי להתייעץ".  לחשוב שהיום אנחנו משקיעות שעות בניסוח ובעריכה של תכנית הלידה, שכוללת גם התייחסות לסוגי החיתוך שהיינו מעוניינות לקבל.

מכונה למכירת אפידורל

ההתערבות הרפואית הייתה אמנם אבסולוטית ולא ממש שאלו את היולדת מה הרצונות שלה, אבל בדבר אחד דווקא לא מיהרו להתערב: האפידורל. היום, יש יולדות שלא יסכימו ללדת בלעדיו אבל בעבר הוא היה מנת חלקן של עשירות בלבד. בשנותיו הראשונות של האפידורל בארץ, מי שרצתה ליהנות ממנו נאלצה לשלם עליו מכיסה. "הייתה לנו מכונה לממכר ערכות להזרקת אפידורל, כמו מכונה של סנדוויצ'ים", מספרת ורדה מרגלית, אחות אחראית חדרי לידה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "אם היולדת החליטה שהיא רוצה אפידורל, היינו שולחים את הבעל למכונה, הוא היה משלשל פנימה 50 ל"י ומקבל ערכה".  

מזל טוב, נולד לך תינוק מתוק. אה, ועוד אחד

מסתבר שאפשר ללדת גם בלי אפידורל, אבל בגלל מעקב ההריון המצומצם שהיה נהוג פעם, לפעמים יצא עוד תינוק מיד אחריו. היום, המינימום שבמינימום הוא חמש בדיקות אולטרסאונד (זיהוי דופק, שקיפות, סקירה מוקדמת, סקירה מאוחרת והערכת משקל). בפועל, תקום מי שלא פגשה את המתמר לפחות מספר כפול של פעמים, רק כדי להיות רגועה.

בעבר עברו הריונות שלמים בלי בדיקת אולטרסאונד אחת, ואת המוניטור, או את אחיו הפרימיטיבי – הדופלר, היו פוגשות היולדות לראשונה בחדר הלידה. הלידות המפתיעות הניבו גם הפתעות עצובות, כמו מומים שונים שהתגלו רק כשהתינוק כבר היה בחוץ. למרות שהיום כמעט כל הזוגות יודעים מה יש להם בבטן, יש הרגלים שקשה לשנות: "היום היולדת יודעת אפילו איך נראים הפנים של התינוק לפני הלידה, אבל המיילדות הוותיקות לא משתחררות מההרגל להכריז על מין היילוד מיד כשהתינוק יוצא", אומרת ורדה.

הסיגריה שאחרי: "סליחה ד"ר, יש לך אש?"

היום, גם הכבדים שבמעשנים מבינים כי רק המחשבה על עישון בבית חולים, ויותר מכך: במחלקת יולדות, היא בלתי נתפסת. אבל בשנות ה- 60 המהממות, ה-70 המרתקות ואפילו ה-80 העליזות, היה מותר לעשן בכל מקום – באוטובוס, בקופת חולים ובכל בית קפה. אז למה לא בחדר התאוששות אחרי לידה?

תחשבי על הסיטואציה הבאה: סיימת להתאמץ, ילדת בשעה טובה. את מתה לסיגריה, אז כבר בחדר התאוששות חיכו לך מאפרות. אגב, גם כשהיו מביאים את הרכש החדש להנקה, יכולת להחזיק אותו ביד אחת ואת הסיגריה בבד השנייה. למרבה האירוניה, הרופאים, לא רק שלא העירו, אלא הדליקו סיגריה בעצמם. "הרופאים והאחיות היו מעשנים בכל מקום", מספרת ורדה. "לא היה נדיר לראות רופא מסתובב בביקור בוקר בין היולדות עם סיגריה, ולידו אחות שהחזיקה את המאפרה".

אתה רואה את התינוק העטוף? הראשון בשורה השלישית? הוא שלך

כיסא סלקל משובץ לתינוק ריק על משטח לבן (צילום: istockphoto)
כיסא סלקל משובץ לתינוק ריק על משטח לבן|צילום: istockphoto

אם היום את צריכה לבחור בין ביות מלא או חלקי והתינוק שלך שוהה לידך לפחות בשעות הביקור, פעם הדודים שהיו מגיעים בשלושה אוטובוסים מהצפון היו נאלצים לראות את הפלא דרך זכוכית עבה. הם היו צריכים לסנכרן את הגעתם לבית היולדות כך, שתיפול פונקט על שעות הביקור, כי אחרת גם העובדה שנסעו ארבע שעות (באוטובוס מעושן) לא הייתה עוזרת.

שעות הביקור, אגב, לא היו מיועדות רק להם  והיו תקפות הלכה למעשה גם על האבא: במשך רוב היום, הייתה היולדת לבדה, והבעל, שככל הנראה אז לא חשבו שיש לו איזה שהוא קשר להגעת התינוק לעולם, שלא נדבר אל אחריות משותפת, היה צריך להגיע בשעות הביקור. אורח.

משתחררים? אמא עם התינוק על הידיים, בכיסא הקדמי במכונית בלי חגורה

היום, אם אתם רוצים להוציא את התינוק הביתה ותגיעו בלי סל קל ביום השחרור, יש מצב שלא ישחררו אתכם. אבא מביא את הסלקל החדש, עניין של כמה (וכמה) מאות שקלים, עם חמש נקודות עיגון, חמישה כוכבי בטיחות, ריפוד מדוגם וכרית תמיכה לצוואר. פעם, אבא היה מחכה עם האוטו למטה ואמא הייתה מחזיקה את התינוק בידיים. מתיישבת בכיסא הקדמי (במידה והצליחה לשבת אחרי התפרים), בלי חגורת בטיחות (איזה חגורת בטיחות?) ונוסעים הביתה.

המחמירות היו מניחות את התינוק במעין סל קל עתיק - עריסת פלסטיק עם ידיות – שהדבר הכי דומה לה היום זו סלסלה בסופר. הבעיה עם הסלקל הזה, אחת מיני רבות, שהוא היה לא ממש בטיחותי – אחת הידיות הייתה יכולה להשמט והתינוק אחריה, ומשום מה היצרן לא חשב שרצועות בטחון זה מאסט. אבל תתפלאו לגלות, שאבא (האורח), אמא (ההמומה עדיין) ושני התינוקות שיצאו לה בהפתעה, הגיעו הביתה בשלום ואפילו יצאו בסדר.

>>העזרה הכי מעצבנת שתוכלי לקבל אחרי לידה