הדבר האחרון שאפשר לומר על ההריון שלי הוא שהוא עבר בקלות. כבר בשבוע השישי להריון התחילו לי דימומים ו"ביליתי" לא מעט בחדר מיון. בשבוע 12 גיליתי לכל בני משפחתי שאני בהריון. אני זוכרת שחמותי הייתה מאושפזת בעקבות אירוע מוחי קשה שבעקבותיו נותרה משותקת בכל צד שמאל שלה. לחשתי לה באוזן שאני בהריון ושאני צריכה אותה מאוד. באותו שבוע קיבלתי בשורות לא טובות: אמי חלתה בסרטן השד ואבא שלי הודיע שהכליות שלו לא מתפקדות והוא צריך השתלת כליה. זמן קצר לאחר מכן, משבוע 20 גילו לי חלבון בשתן בצורה גבוהה מהרגיל והחליטו שאצטרך להגיע למערב מדי שבוע.
בשבוע 23 קיבלתי הפניה לבית החולים להמשך טיפול. הייתה לי הרגשה לא טובה, לחץ דם בשמיים, בהלה, לקחתי את ההפניה וישר נסעתי לבית החולים. כשהתאשפזתי, בעלי דאז לא בא. גם לא אחרי יום וגם לא אחרי יומיים אבל כל יתר בני משפחתי תמכו ועזרו והיו שם בשבילי ועבורי בלי סוף, בין ההקרנות של אמי לבין בעיות הכליות של אבי.
במשך חודש וחצי היה לי לחץ דם בשמיים, הבדיקות לא יצאו טובות, כל הזמן החלבון בשתן גדל וגדל וניסו לשכנע אותי להפיל את התינוקת. אמרתי לרופא שהבחורה מהיחידה להפסקת הריון מוזמנת לבוא אבל שלא תעז לדבר איתי על הפלה כי אני את התינוקת הזאת אשמור והיא תהיה בסדר וגם אם לא - אני לוקחת אחריות עליה ואני אטפל בה, כמו שהיא תהיה.
הייתי מאושפזת חודש שלם בחדר לידה וכל יום אמרו לי שהיום מיילדים אותי אבל בכל פעם קרה נס שגרם ללידה להידחות. הדופק של הילדה לא היה טוב, היו לה פיקים של הפסקת נשימה, עליתי קילו ליום בגלל שהכליות לא תפקדו, והילדה לא עלתה במשקל כי חבל הטבור והשילייה היו בצקתיים. הרופא דאג להסביר לי שהתינוקת מאוד קטנה, לא מפותחת מספיק, והכינו אותי לרע מכל.
לילה אחד הייתי אמורה לעשות בדיקה של איסוף שתן, כשנכנסתי לשירותים, חשכו עיניי: כולי הייתי מכוסה בדם. מהבטן ועד כפות הרגליים. ישר הזמינו רופאים למוניטור, הקפיצו את כולם - לחץ דם בשמיים, חשש להיפרדות שילייה, אמרו שיש דופק אבל הוא חלש מאוד. בשעה 6.55 נכנס הרופא המנתח לחדר וצעק: "אני רוצה את התינוקת הזאת בחוץ. עכשיו״.
הורידו אותי לחדר ניתוח, הכינו אותי לניתוח קיסרי חירום, וכל זה כשבעלי בכלל בירושלים ולא לידי. נכנסתי לחדר ניתוח, קר אימים, אני רועדת מחרדה, מבהלה, מהיסטריה ואז בא אח שהחזיק לי את היד חזק. אני לא יודעת מי זה היה עד היום. היו לו משקפיים ועיניים טובות, הוא התחיל לשאול אותי שאלות והתעניין בי ואני בקושי יכולתי לענות לו כי רעדתי. הרגשתי לחץ והתחילו את הלידה, ואז הרדימו אותי חזק מאוד.
בכיתי שאני רוצה את אמא שלי
ואז היא נולדה בשבוע 27+2. בלי דופק ובלי נשימה. לא הניחו אותה עליי, לא ראיתי את התינוקת שלי ולא הרחתי אותה. בכיתי שאני רוצה את אמא שלי שהייתה בהקרנות אבל הגיעה. בכיתי כשראיתי אותה. ואז הרופאה באה ואמרה לי שהתינוקת 'חיונית', אבל שהיא נולדה עם דימומים במוח, בעיות בלב, בעיות ראייה, בעיות נשימה, בעיות התפתחותיות, ואני בשלי - היא תבריא ואני אוכיח לכולם.
רק כשהרופאה יצאה מהחדר, שמתי לב שיש בלון הליום גדול והיה לי שם זר פרחים, מבעלי שלא ידע שהתינוקת נולדה בלי דופק ובלי נשימה והחליט לשלוח זר. לא ידעתי איך להכיל את זה. רק כעסתי מאוד.
ראיתי את התינוקת שלי בפגייה רק אחרי יומיים. אמא שלי הובילה אותי לשם בכיסא גלגלים כי לא יכולתי לעמוד. כשנכנסתי לפגייה כל האחיות קיבלו אותי יפה ושאלו אותי אמא של מי אני. אמרתי לה שאני האמא של התינוקת שנולדה במשקל 587 גרם. פחית קולה. הפנו אותי אל האינקובטור, ביקשתי לעמוד וכשראיתי אותה - אמרתי שזו לא הבת שלי. לא האמנתי. בכיתי והתמוטטתי בפגייה. אמרו לי שאסור לגעת בה והיו עליה כל כך הרבה צינורות, ומכשירים. ואז האחות אישרה לי להניח את הידיים על הילדה שלי. התרגשתי מאוד. לא נשמתי.
אין יום שלא אמרו לי שהיא לא תחיה ושהמצב שלה מאוד מאוד קשה. אמרו לי לא לטפח ציפיות ולעבור כל יום ביומו. הסבירו לי שישנם תינוקות שנולדים במשקל גדול יותר ולא שורדים ולפעמים הקטנים יותר כן שורדים אבל לא לצפות. כל פעם אמרו לי שיש לה חיידק במקום אחר ומרוב שהמצב שלה היה קשה, היו מרדימים אותה כל הזמן. בגלל הטובוס בגרון שלה, היא הייתה עושה פרצוף של תינוקת שבוכה אבל אף אחד לא היה שומע אותה אז מצאתי את עצמי עומדת על האינקובטור שלה ימים שלמים כדי 'לעדכן' את הצוות מתי התינוקת שלי בוכה כדי שיעזרו לה.
גיליתי את החוזק האמיתי שלי
לקראת השחרור מבית החולים בחרנו את השם אפרת. השם מתחיל באות א' ונגמר באות ת' מה שמעיד על שלמות ואם הופכים את האותיות אז המשמעות הוא 'תרפא' - רציתי שם שיתאר את המצב הרפואי הקשה שבו הייתה. והתאהבתי. החלטתי שזה השם שאני רוצה ויתאים לה. אחרי 109 ימים ארוכים וקשים מנשוא השתחררנו, קיבלנו המלצה שיהיה כלב בבית שהמערכת החיסונית שלה תתחזק, עשו לנו הדרכה, קורס החייאה ויצאנו לדרך.
אחרי כחצי שנה אני ובעלי נפרדנו וטוב לי ואני מאושרת, ואני מגדלת אותה לבדי כבר 4 שנים. החוויה הזת נראית לי היום כמו סיפור לנכדים. צריך להבין שלידה של פג מטלטלת את הגוף, את המשפחה, את הנפש ואת כל הסביבה והכל קורה בבת אחת ללא שום הכנה מוקדמת. גיליתי את החוזק האמיתי שלי. הבת שלי מוגדרת כנס רפואי ואפילו הרציתי בפני סטודנטים לרפואה על המצב שלה. המסר שיש לי להעביר לנשים אחרות זה ללכת עם האינטואיציה שלכן - לא לוותר ולהקשיב לתחושות שלכן.
לי הייתה תחושה תמידית שהילדה שלי תנצח את כל הסטטיסטיקות ותחלים כנגד כל הסיכויים. לא עבדתי שנתיים כדי לטפל בה ולא הכנסתי אותה למסגרת חינוכית כי היה אסור לה, הרבה עיסויים, הרבה דיבורים, הרבה סביבה של חיות והרבה חום ואהבה. לסיכום, רק בריאות, כל השאר בונוס.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת: ninemonth@mako.co.il